כבר חודש וחצי לא כתבתי, ולא שלא היה על מה.
הורידו לי את הגבס, התחלתי פיזיותרפיה, אני חוזר בהדרגה לקרוספיט, בישלתי קצת, ט"ו בשבט, יום המשפחה, יום נישואין, עוד שבוע בחירות. על הכל יש לי מה להגיד, אבל איכשהו לא יצא. וזה עוד אחרי שהצבתי יעד לפרסם פוסט כל שבוע. לקח חשוב לפני הבחירות - אל תאמינו להבטחות...
בכל אופן אני כבר פה ואתם כבר פה, אז לפחות אני אכתוב על מה שקרה בסוף השבוע, לא?
אחרי סדרה ארוכה של סופי שבוע ביתיים (גשם, ילדים חולים וכו') יצאנו לסופ"ש משפחתי בצפון עם עוד זוג חברים וילדיהם. התברכנו במזג אויר נהדר והילדים נהנו מחברת ילדים נוספים וממרחבי חופש וטבע שאין להם בג'ונגל העירוני היום יומי.
ביום שישי נסענו ליער האיילים באודם. ביום שבת קפצנו לתצפית על מפל עיט ולסיום לעיינות סלוקיה שבדרום רמת הגולן.
עיינות סלוקיה (מהן מי עדן שואבת את המים לבקבוקיה) זה מקום ממש נחמד ומותאם לביקור משפחתי.
בכניסה לאתר יש מעיין ובו סלעים המאפשרים לחצות אותו.
לא חובה לחצות דרך הסלעים, אפשר בכיף ללכת מסביב...
בלי לחשוב פעמיים לקחתי את רועי ביד והתחלתי לחצות איתו. בכל פעם אני עושה צעד לאבן הבאה, עוד צעד סוגר, ואז רועי עושה אותו דבר ומצטרף אלי על האבן.
קוראי הבלוג הותיקים כבר בודאי יודעים לאן זה הולך...
האבן הרביעית והחמישית די קרובות לנביעה ולכן רטובות וחלקלקות. זיהיתי את זה ולכן החלטתי להעזר בדופן לתמיכה ביד שמאל (דמיינו חציה משמאל לימין בתמונה). וכך עם רועי ביד ימין מאחורי, ויד שמאל (שעוד לא החלימה לגמרי) על הדופן, איבדתי שיווי משקל, נפלתי למים, ורועי אחרי.
גובה המים הוא פחות ממטר, ורועי, פרט לכך שנרטב כולו ונבהל, יצא ללא פגע.
אני חטפתי כמה שריטות ומכות יבשות (שבאופן מדאיג עדיין כואבות קצת), והגרוע מכל, ברוב חוכמתי החלטתי לצאת להרפתקה הזו עם 2 טלפונים בכיס (שלי ושל נעמה), אחד נקנה לפני חודש עם אחריות לשנתיים (כבר לא...). הטלפונים מבלים להם כבר יומיים ב"אמבטיית קורוזיה" במעבדה, ומחר אגלה מה מצבם.
אבל כל זה לא הענין.
בדרך לאוטו להחליף בגדים רועי שאל אותי שוב ושוב: "אבא, למה עשית את זה?"
ניסיתי להסביר לו שהחלקתי, ושזה לא היה בכוונה. הרי איזה אינטרס יש לי ליפול ביחד איתו למים?
אבל היה לו מאוד קשה להבין את זה.
ואז הבנתי, שבשבילו זה לא יכול להיות שאבא שלו הגדול והחזק נפל / נפצע / נכשל במשהו.
כמובן שאני לא מבין הרבה בפסיכולוגיה, אבל נראה לי שבגיל הרך, בשביל התפתחות תקינה ילדים חייבים לחוות את ההורים שלהם כמו סלע יציב. מי שנמצא שם בשביל להגן עליהם מהעולם חייב לעמוד איתן מול כל דבר שלא יגיע. זה הבטחון שלהם.
בגיל מאוחר יותר מתחילים להכיר בחולשות של ההורים, ואז מגיעה ההתפכחות. אני חושב שזה הרגע שילד מתחיל להתבגר ולהבין שההורה הוא לא כל יכול, ושבשלב מסוים הוא יצטרך לדאוג לעצמו.
אני זוכר את רגע ההתפכחות שלי.
זה היה בחופש הגדול או בחופשת פסח בכתה ד'.
שיחקתי עם שני חברים, בגינה שמחוץ למתחם ספרטא לא רחוק מהבית (סוג של מתנ"ס של חוגים).
הם החליטו לטפס על עץ ואני אחריהם. שניהם קפצו מהעץ לקרקע, ואני קפאתי על הענף. הפחד שיתק אותי. לא יכלתי לקפוץ, וגם לא יכלתי לזחול אחורה. הייתי תקוע.
אחרי דין ודברים ובכי לא מועט ביקשתי מאחד החברים שילך לקרוא לאבא שלי (הבית במרחק 250 מטר).
בינתיים החבר השני קרא לאיזה בחור בן 20 ששיחק כדורסל במגרש ליד. הוא הושיט ידיים למעלה והוריד אותי מהעץ (כמו הייתי חתול...)
לאט לאט נרגעתי מהבכי ואז ראיתי את אבא שלי, עם כל ה 1.60 מטר גובה שלו והכרס צועד במהירות ומבט מבוהל עם סולם לכיווננו.
אבא שלי הודה לכדורסלן שהיה גבוה ממנו ב 2 ראשים, ובבת אחת המיתוס שהיה לי על אבא שלי הכל-יכול התנפץ.
זה לא שהוא אכזב אותי, אבל ראיתי את הקלות שהכדורסלן הוריד אותי מהעץ לעומת חוסר האונים של אבא שלי שהיה חייב להביא סולם, והמבט המודאג על פניו אל מול קור הרוח של הכדורסלן. בעולם שלי כילד זו היתה ההתפכחות. מאותו רגע התחלתי לראות את החולשות של אבא שלי במקומות נוספים. לא שאני חושב שזה רע, או שזה הגיע מוקדם מדי, בכל זאת כבר הייתי בן 9.
אם נמשיך עם הקו הפסיכולוגי הקודם, רועי עוד קטן, וכנראה המיתוס שלי עוד לא התנפץ אצלו, ונראה לי חשוב שהוא ישמר לפחות עוד כמה שנים, אבל בינתיים אני לא עושה עבודה כל כך טובה בלתחזק אותו: לפני 3 שנים שברתי את עצם הבריח, לפני חודשיים את היד, ועכשיו אני נופל למים ולוקח אותו איתי.
אני חייב להתחיל לשמור על עצמי, אם לא בשבילי - לפחות בשביל הילדים.
