רשמים מנופש אוגוסט משפחתי

דמיינו לעצמכם אוויר הרים צלול כיין, בטן גב בכיסא נוח על שפת הבריכה, ארוחות עשירות ובעיקר שקט ושלווה. הסיבה שאתם צריכים לדמיין את כל זה היא שבמציאות הבן שלכם כבר חצי שעה בוכה בחדר האוכל "אני רוצה את האוכל הצהוב!!!!"

קבלו 4 רשמים מנופש אוגוסט משפחתי במלון אי שם באיזור ירושלים.

1. חינוך קולינרי - למרות שהילדים שלי אכלו בעיקר זבל בחדר אוכל, אני מניח שאני יכול להתנחם בעובדה שהילד הגיע לגיל 3 ועוד לא יודע שלאוכל הצהוב הזה קוראים קורנפלקס. כנראה שבכל זאת עשינו משהו נכון. מצד שני, עם ההתמכרות שלו לטחינה אנחנו די פיפטי-פיפטי בסיכון לסלמונלה.

2. אם כבר מדברים על סלמונלה - או אי-קולי או <השלם עם חיידק אחר שהיום בכותרות>, בריכות בתי מלון ידועות כעשירות במזהמים טבעיים, ובמלון שלנו היתה אטרקציה מיוחדת בדמות מזרקות עם מגלשה לתוך בריכת פיפי-קקי שאני בספק רב אם מישהו טרח לצייד אותה באיזה חומר חיטוי, ובאמת רועי ש"סיים מסלול" במגלשה הזו, הצליח לחזור הביתה מהנופש עם אחלה וירוס שלשולים והקאות.

3. "חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאד" - אז היה כבד מאד? ומה עכשיו? כשהשיר נכתב בשנת 88 אם הטמפרטורה היתה עולה על 30 מעלות היו קוראים לזה שרב. היום, כשיש יום במישור החוף עם פחות מ 30 מעלות אומרים שקריר לעונה. להסתובב בחוץ באוגוסט זה גיהנום. אני מוריד את הכובע בפני אמא שלי ששרדה שתי לידות בסוף אוגוסט (למרות שזה היה לפני 36 שנה), ובין הברירה לנפוש בכבשן האילתי, לבין הלחות הטבריאנית, איזור ירושלים מספק אתנחתא מרעננת. היה פשוט חם ונעים.

4. החיים שלי תותים - בשנים האחרונות, לאט לאט בניתי לי אורח חיים שלא מתפשר על איכות. אני ישן על מזרון של כמה אלפי שקלים, והוא שווה כל שקל. אני לא זוכר מלון אחד שישנתי בו (פרט אולי למלונות בוטיק) עם מזרון טוב יותר מזה שיש לי בבית, ועל המזרון במלון הזה ישנתי רע... חוץ משנ"צ אחד שהיה לגמרי במקום. (לא לנצל את זה ששני הילדים נרדמו זה פשוט פשע...)

אני מכין לעצמי את האפרסטו-שוט-שמנת שאף בריסטה באף בית קפה לא יצליח להתעלות עליו.

החביתת 4 ביצים עם גאודה ובצל שלי תנצח כל חביתה של שמן קנולה שעומדים בשבילה רבע שעה בתור בבוקר... כל המאפיה בחדר אוכל, קינוחים פרווה ועוד מנות תעשייתיות ממש לא מדברות אלי. כל הדברים שהתרגלתי לצרוך ביום יום בבית מתעלים על כל מה שיש למלון להציע.
תכלס, ביום יום החיים שלי הרבה יותר טובים מבית מלון.
משהו שכדאי לזכור, עד אוגוסט הבא...

הקיטנה של אבא: I know Kung Fu!

2 נקודות למי שזיהה את מקור הציטוט בכותרת.
הציטוט לקוח מהסרט האלמותי: "The Matrix" העוסק בעולם בו התודעה שלנו מטיילת במציאות ממוחשבת, ואם רוצים ללמוד יכולת חדשה פשוט טוענים תוכנה ותוך שניות רוכשים את היכולת. בקטע המפורסם טוענים לניאו תוכנת קונג פו וכך תוך שניות הוא יודע מה שלוקח לאנשים שנים ללמוד

Show me...

אני לא מרבה לכתוב על העבודה שלי, כי תכלס לדעתי זה לא באמת מעניין את קוראי הבלוג, אבל מחר כאמור אני מתחיל עבודה חדשה (איך הזמן טס כשנהנים), ואני ניגש אליה עם הרבה התלהבות לצד לא מעט חששות.
העבודה היא בעולם תוכן שונה מאד מכל מה שעסקתי בו עד היום, בטכנולוגיות חדשות ושפות תכנות שאני לא מכיר. אחרי שבשנתיים וחצי האחרונות עסקתי יותר בניהול, וכמות שורות הקוד שלי הצטמצמה מאד, אני חוזר להיות מתכנת במשרה מלאה.
אז בשביל לגשר מעט על הפערים עשיתי ב 3 הימים קורס אינטרנטי קצר באחת משפות התכנות שאעסוק בהן: Ruby.
אז זה עוד לא כמו במטריקס, אבל זה נחמד איך היום כל אחד יכול להכנס לאינטרנט וללמוד שפת תכנות מאפס ב 10 שעות.

I know Ruby!

לאמר את האמת זה קורס מאד בסיסי וכנראה המצב שלי הוא יותר "You know nothing, Jon Snow" אבל זה נותן לי קצת בטחון שלפחות לא אשב מול שורות קוד בפה פעור והלם מוחלט.

אז זהו. נגמרה הקיטנה. 

מחר עבודה חדשה. 

שיהיה בהצלחה.

הקיטנה של אבא: ילד חולה

במוצ"ש נעמה נסעה עם רועי לנופש בצפון ואני נשארתי בבית עם איתי.

לכאורה תכנית לא רעה שמאפשרת לכל אחד מאיתנו לבלות זמן איכות אחד על אחד עם אחד הילדים.

קבענו פליי-דייט עם אחד הילדים בגן ליום ראשון.

כבר תכננתי לקחת אותו לסרט או רכיבה על אופניים בשני.

אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.

אחרי שהם נסעו הספקתי לבלות עם איתי שעה בגינה. כשהגענו הביתה הוא התלונן על כאב בטן ובילה שעה בשירותים עד שהקיא את נשמתו. היה תענוג.

בבוקר למחרת הוא העלה חום אבל בניגוד לכל מחלות החום שהיו לו הוא היה אפתי בצורה מדאיגה. לא אכל כלום, בקושי שתה, ולא הסכים להרים את עצמו מהספה, ולמרות שלא אכל כלום המשיך להתלונן על כאבי בטן עזים.

אולי בגלל שעבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהוא היה חולה לא הייתי רגיל לזה, אבל אני לא זוכר התנהגות כזו ממנו הרבה זמן, אז הלכתי לרופא. דווקא לפני הרופא הוא פירק קערת קוסקוס והתחיל להראות יותר טוב.

הוא אפילו דרש שנצא לשחק בחוץ ושניסע לגינה בלי דשא (הגענו עד הסופר כשהוא ביקש לחזור הביתה).

כבר הייתי בטוח שהבריא, עד שב 1:00 בלילה הוא שוב התעורר עם חום גבוה, ואח"כ שוב ב 6:30 בוכה ש"בא לו כפפות!" זרקתי עליו כפפות גומי שמצאתי במטבח וחזרתי לישון, ואז ב 8:15 גיליתי שהוא החליט לעבור עצמאית לשינה בסלון.

אז הוא כבר קם בלי חום אבל איכשהו נכנס למוד בכיינות (ולא יצא ממנו עד הלילה).

הדילמה המרכזית היתה איך להעביר את הזמן עם הילד.

אני לא ממש מפעיל מצטיין, במיוחד של איתי. עם רועי אני עוד יכול לעסוק בבניה של לגו או דגמים אחרים. לאיתי אין ממש סבלנות. אני טוב בלקחת לגינה, לבריכה, לג'ימבורי או לתת להם לשחק אחד עם השני.

עכשיו לא היה לי את השני, והאופציות האחרות היו כרוכות בהרבה שמש, שחשבתי שלא נכון שיקבל.

אז הלכנו לג'ימבורי. 

הג'ימבורי בבוקר של תחילת אוגוסט מאופיין בהמון אמהות עם תינוקות, אז היה קצת משעמם, אבל היה נחמד לראות את איתי, בהעדר אחיו הגדול, יוצר תקשורת עם ילד אחר.

סבבה, שעה בג'ימבורי, עוד קצת קניות, ארוחת צהרים, ועכשיו מה? "לך לישון!"

הלך?

זיבי הלך!

לא נעים להגיד אבל גם לי היו תכניות ליום הזה. הקיטנה היתה אמורה להתחיל ב 16:30-17:00, והיא כבר יומיים שלמים אורכת כל היום. (שעות נוספות). היתה לי רשימה ארוכה של סידורים, שלרובם לא הגעתי, אבל חלק הצלחתי להשחיל בין שינה לתכנית טלויזיה.

אני לא גאה בזה אבל הילד ראה המון טלויזיה ב 48 השעות האחרונות.

יש גם ימים כאלה.

רק שיהיה בריא.

הקיטנה של אבא: חוזר לרוץ

היות העבודה החדשה שלי מאד קרובה לבית, ומועדון הקרוספיט פחות, ולאור העובדה שבחודשיים האחרונים הצלחתי להגיע לאימון אחד בשבוע במקרה הטוב, החלטתי בצער רב להפסיק את המנוי.
זה לא סוף הסיפור עם Crossfit TLV - המועדון האהוב שלי, אבל לבינתיים עד שאבין מי נגד מי בעבודה החדשה חבל שאני סתם משלם ולא הולך.
בכל זאת אני צריך להזיז את עצמי, וכבר זמן מה חשבתי לחזור לרוץ, אז בדקתי עם מני (המאמן המיתולוגי) אפשרות להצטרף לקבוצת הריצה שלו בפארק ברביעי בבוקר.
רק שתהיו בעניינים, ב 3 השנים האחרונות, מאז פציעת הדורבן-נולד שלי, לא רצתי באופן מסודר ורצתי אולי 15 פעם בכלל.
גם להתאמן בבוקר הפסקתי מאז שברתי את היד באימון בוקר לפני שנה וחצי.
באופן כללי בשנה האחרונה הגעתי למסקנה שאימוני כוח על הבוקר זה לא רעיון טוב. שמתי לב שאני פשוט מסוגל להרים הרבה פחות בבוקר. הגוף עוד לא התעורר והסיכוי לפציעה גדל.
דווקא לגבי הריצה הסיפור הפוך, ובמיוחד בקיץ הישראלי, ככל שיותר מוקדם יותר טוב.
וכך גם חשב מני שהקדים את האימון בחודשי הקיץ ל 5:30 לפנות בוקר!!! וואט דה פאק?!
חייבים לנסות, חשבתי לעצמי וניגשתי להטעין את שעון הגארמין שלי שלא היה בשימוש כמה חודשים טובים

איך יודעים שהגארמין לא היה בשמוש הרבה זמן? מהרגע שלחצתי על כפתור ההדלקה עד שהשעון הואיל להתעורר עברו לא פחות מ 7 דקות!

להפתעתי (הלא רבה) לא היינו המשוגעים היחידים בפארק באור ראשון ואת הפארק פקדו עוד 2 קבוצות ריצה.
לאחר חימום עברנו לתרגילי טכניקה וכוח על הדשא (עם זה לא היתה לי בעיה). בשעה 6:00 ניגשנו לחלק המרכזי של האימון, ואני (נוטף זיעה) העפתי מבט במד הטמפרטורה שהציג 26 מעלות, וחבל שלא הציג אחוזי לחות כי היו איזה 200..
החלק המרכזי של האימון כלל 6 סטים של 1 ק"מ עם דקה וחצי מנוחה. אני בתור תושב חוזר קיבלתי הנחה ל 3 סטים בקצב הזדחלות, וגם במהלך הריצה המאד איטית שרצתי הרגשתי השרירים ברגל שמאל נוקשים ומשוועים למתיחות ותרגילי גמישות...
בכלל אני חושב שהמסגרת שתתאים לי תהיה שילוב בין אימוני קרוספיט ומוביליטי לריצה. נראה איך זה יסתדר...

לפני הצהרים היתה לי שיחת וידאו עם המנהל החדש שלי (שממוקם באיטליה) שהזכירה לי שחלאס עם הקיטנה וצריך גם להתכונן לעבודה החדשה. אז כהכנה לשיחה ביליתי את הבוקר במאבקים טכנולוגים ונסיונות התקנה כושלים במחשב, ויצאתי מהשיחה עם עוד סדרת משימות לימוד להמשך השבוע.

בעקבות פוסט שראיתי בפייסבוק החלטתי לנסות לראשונה להכין בצהרים את החבילאפה (חביתה בצורת לאפה) ולמלא אותה בבולונז. סה"כ שתי ביצים, קצת שמנת מתוקה ומלח.

היה נחמד אבל נראה לי שצריך לשחק עוד קצת עם המרכיבים והתבלון...
אחרי בוקר העבודה והשיחה עם המנהל הרגשתי שעבדתי מספיק ליום אחד והרווחתי זמן טמטום מול הטלויזיה. ראיתי פרק אחד של "האנטומיה של גרי" (מסתבר שהחרא הזה עוד משודר. הפסקתי לפני 3 עונות וכלום לא השתנה...), פרק של "צומת מילר" והספקתי להגניב עוד 3 פרקים של העונה החדשה של Suits לפני שיצאתי לאסוף את הילדים.

נעמה לקחה את איתי לבריכה ואני לקחתי את רועי להסתפר. באופן מעורר התגאות הוא ניהל דיאלוג מאד פורה כולל הנחיות עם הספר, ואפשר לי לצפות בשקט בשידור חוזר של רמזור שהוקרן במספרה...
אח"כ לקחתי אותו לאכול גלידה, זיתים ופלאפל (בסדר הזה...)

לפני השינה גיליתי את תוצאות התחביב החדש של הילדים שלי בחדר השינה שלהם: בניית מלכודות על ידי קשירת מלא סרטים וחבלים אחד לשני ולכל דבר שהוא כולל אופניים, מעקים, ארונות, דלתות וכו'.

אני לא יודע מה בדיוק הם מנסים ללכוד אבל מתחיל להיות בלתי אפשרי לעבור בבית...

הקיטנה של אבא: גלידה וגינון

צריך להגיד את האמת, בשבועות האחרונים אני לא מקפיד על פליאו.

לא התחלתי לאכול לחם, זה אפילו לא חסר לי. גם לא פסטה או דגנים בכלל.

אבל קיץ, וקיץ אצלי זה גלידה, ולמרות שאני מאמין שמנה אחת של גלידה בסופ"ש זה סבבה לגמרי, בשבועות האחרונים זה הרבה יותר מזה. בשבוע שעבר ביליתי 3 ימים בבודפשט עם נעמה, ובכל יום אכלתי גלידה (וגם בירה..). חזרנו לארץ והעברתי 3 ימים בלי גלידה, ואז בביקור שלי בסופר לפני יומיים עברתי ליד הגלידות של בן אנד ג'ריז, משם קרצו לי 2 פיינטים בטעמים חריגים. קפה ו"יוגורט יווני עם בננה וחמאת בוטנים"

אני אוהב להשלות את עצמי שבן אנד ג'ריס זו גלידה "בריאה". הסוכר בה הוא רק המרכיב השלישי ולא הראשון כמו בכל מיני מותגים מקומיים, אבל מפה ועד לרדת על חצי פיינט בישיבה... הגזמתי.

הגבול לדעתי עובר ברגע שאני קונה הביתה. באופן כללי אצלי בבית אין דברים שאני לא אוכל. כאמור לדגנים אני לא נמשך, אבל כשהגלידה יושבת במקפיא היא קוראת לי. אני לא רגוע עד שהיא לא מתחסלת. אז אתמול במספר הזדמנויות דגמתי את הגלידה עד שסופסוף בלילה גאלתי אותה מיסוריה. מעכשיו נחזור לפעם בשבוע...

בניגוד אלי, רועי דווקא מתקרב לפליאו. בזמן האחרון הוא מבקש שלא נשלח לחם לכריך בגן ואת הגבינת גאודה שיש בתוך הכריך אני עוטף בנייר סופג שלא תתיבש. יש גם קטע עם שזיפים בעת האחרונה...

השיא מבחינתי היה אתמול בארוחת הערב שלאחר כמה חודשים סוף סוף הוא אכל בשר אדום. הוא פשוט עף על סטייק סינטה של 100 גרם.

איתי לעומת זאת אפילו לא הסכים לנסות. "איכס, זה בשר". רק שניצל הוא אוכל הילד הזה.

אתמול נעמה חזרה מוקדם מהעבודה ולקחה את הילדים הביתה, מה שאפשר לי לנצל את כישורי לעבודות גינון אצל ההורים שלי.

השעה שנלחמתי על סולם בשיח ביגונוויליה סורר בעוד כל מיני חרקים אוכלים אותי הבהירה לי למה כנראה לא אגור בבית פרטי (או שכן ואשלם לגנן...)

לפחות בבית חיכו לי שאריות מכל הטוב של הערב לפני: סינטה, יין וגלידה...

הקיטנה של אבא: ים ובישולים

החופש בין העבודות הזה הוא לא 100% חופש. כי אצלנו במדינת היעילות אי אפשר רק לנפוש ולהנות, צריך גם לנצל את הזמן כהלכה. יש לי אג'נדה לחופש הזה, והיא כוללת כל מיני משימות לוגיסטיות בבית שאני דוחה כבר המון זמן, וגם קצת לימודים של טכנולוגיות חדשות לקראת העבודה החדשה.
וכמו בימי האוניברסיטה, אני פחות או יותר אעשה כל דבר שהוא לפני שאני אתחיל ללמוד.
אני זוכר שהייתי לוקח 4 ימי חופש ללמוד למבחן וב 3 הראשונים ניקיתי את הבית, בישלתי, עשיתי כביסות וכו' רק לא ללמוד. אז אתמול החלטתי שאחרי חצי שנה שלא שטפתי את האוטו והוא כבר שכח שהוא היה פעם לבן הגיע הזמן לפנק אותו, ואפילו הלכתי על שטיפת VIP (עלק) עם וקס וניקוי ג'נטים.
מילא המחיר המופקע ששילמתי על השטיפה אבל למה אני צריך לשרוף שעה בקניון עד שהאוטו יהיה מוכן?
אז ניצלתי את הזמן לקניות בסופר וביקור אצל הקצב (אחרי שגזרו לי את התן ביס אני צריך לבשל לעצמי כמה ימים...)

חזרתי הביתה בצהרים, כתבתי פוסט וניגשתי לבשל את הבולונז המפורסם שלי עם איזה בטטה במיקרו כתוספת

ואז החלטתי שבא לי לקחת את הילדים לים אז הכנתי שניצלים, חתכתי פירות ויצאתי לאסוף אותם.
אני לא יודע איך ילדים של אנשים אחרים אבל שלי הם מהסוג הלא זורם בעליל (מעניין ממי ירשו את זה). הספונטניות מהם והלאה. אולי זה בעיקר הגדול והקטן פשוט מיישר קו עם כל מה שהוא עושה. הייתי ממש צריך למכור להם את הים.
"מה פתאום ים עכשיו?"
"אבל יש שם חול.."
"תחנה קרוב. אין לי כוח ללכת"
אני מגדל שני בני 70. משהו איום ונורא.

אגב אם תהיתם מאיפה זה בא, הנה ההודעה שהגיע מאשתי כשסיפרתי לה שאני לוקח אותם לים בספונטניות (לא נגעתי).

היא צודקת אבל משום מה ההודעה הזו מאד שיעשעה אותי.(שיהיה ברור שקיבלתי ממנה אישור להסתלבטות הזו, והיא בטח תהיה הראשונה שתעשה לייק לפוסט. זו אשתי, הומור עצמי ופרגון).

בים הגדול השתחרר ונהנה. מצב הרוח של הקטן טייל בין ההנאה שלו מהים והסלידה שלו מהחול...
לאחרונה גיליתי את השוס הגדול של הים והבריכה כפלטפורמה להצגת מזונות חדשים ובכלל פיתוח תאבון.
הגדול טרף את השניצלים שהבאתי, והקטן - לראשונה בפני, אכל קצת אבטיח (מסתבר שבגן הוא אוכל עם הירוק אבל עשה לי טובה והסכים לאכול קצת בלי)

לילדים שלי יש התניה שבים או בבריכה אוכלים ארטיק. אני יודע שזה יבוא, אני פשוט צריך לדעת מתי להשתמש בזה. אז אתמול זו היתה דרך טובה להוציא אותם מהים כשכבר היה מאוחר ולגרום להם להתקלח.

סוף סוף הילדים הלכו לישון והגיע זמן להקדיש קצת תשומת לב לאמא.
בחסות הסינטה שחייכה אלי אצל הקצב, ויין Casillero del Diablo לזכר ימי דרום אמריקה העליזים, סגרנו את היום בארוחת ערב רומנטית.

הקיטנה של אבא: מ-ת-ח-י-ל-י-ם!

בוודאי שמתם לב שהבלוג עבר לתרדמת אביב בחודשיים האחרונים.

היו לכך כמה סיבות ולא נכנס אליהם עכשיו. מה שכן, עכשיו תקבלו הכל בריבית...

אתמול סיימתי את תפקידי בעבודה וברביעי הבא אני מתחיל לעבוד במקום חדש.

אני מתחיל פרויקט חדש (וזמני) בבלוג: "הקיטנה של אבא" - שיסכם את קורותי בשבוע וחצי הקרובים. פוסטים קצרים ותדירים. הנה מתחילים.

תכלס אתמול היה היום האחרון שלי בעבודה והקיטנה לא התחילה באופן רשמי אבל ביליתי את כל אחה"צ לבד עם הילדים אז זה סוג של הכנה.

קודם כל איך שנכנסנו הביתה כל ילד קיבל כוס שוקו. כן אני יודע שזה מלא סוכר, אבל זה הצליח לעצור את רועי מללקק את תבניות העוגה הריקות שהחזרתי מהפרידה בעבודה...

אח"כ ניסיתי לעבור לאיזו פעילות יצירתית ורועי בנה דגם משוכלל פרי דמיונו בלגו

בזמן שרועי עסק בבניה איתי עסק בהמתנה למייבש הכביסה שיחזיר לו את החיתול האהוב שהתלכלך בגן...

מהר מאד העסק התפתח למשחק האהוב על הילדים - מכות עם אבא.

עם אמא הם יושבים, מציירים בגואש, מדביקים, מציירים, יוצרים. איתי איכשהו הם תמיד רוצים ללכת מכות.

ללכת מכות עם 2 ילדים קטנים בגדול אומר שאני שוכב על המזרון והם מטפסים וקופצים עלי. אני רק צריך לוודא שהם לא מתנגשים אחד בשני או מתרסקים.

תתפלאו זה מעביר ממש טוב את הזמן ובונה רעב לארוחת הערב.

אחרי ארוחת הערב ועוד סשן קצר של מכות על הספה (מה יש להם?!) הגיע זמן הקסמים.

רועי, שמתרגל היטב את מיומנות השקרים בשנה האחרונה, הצליח למנף אותם לכיוון חיובי ועוסק בקוסמות חובבת (הודיני סטייל) בבית. הקסם החביב עליו הוא העלמת איתי מתחת למזרון שבתמונה. ממש כמו אצל הקוסמים הגדולים כשהוא מרים את המזרון איתי נעלם, ואחכ הוא מחזיר את המזרון ושוב חושף את איתי תחתיו. הסרטון המלא שמור במערכת.

אמבטיה, סיפור, כמה דקות טלויזיה ולמיטה.

סה"כ ערב מוצלח.