היו ימים

היום כתבתי בפייסבוק: "מחר 6:30 לטרון 2 משולשים + ריצה. מי בא?"

פעם כשהייתי מזמין אנשים למשולשים, בדרך כלל היתה עליהם גבינה ואורגנו.

זה לא היה לפני 9 בערב, ובדרך כלל היתה הולכת עם זה בירה.

היום, הכי קרוב שאני מגיע לבירה זה מכיוון עין כרם, אחרי הירידה מצובה.

אגב המשולש, זה אימון מעולה לרכיבה נגד השעון, רק שכדאי לרכוב עם כיוון השעון.

אגב בירה, היו ימים שבטמפו היו מייצרים בירה, ולא מגיעים לדופק 160.

פעם כשהיו מדברים איתי על גראן פונדו, הייתי בטוח שמדובר על סיר ענק עם גבינה מותכת, ולא על רכיבת אופניים של 170 ק"מ בעליה.

השלמות לשבת הייתי עושה בסופר, ולא לפני ואחרי אימון.

פעם הייתי נוסע לצימר שהיה בו ג'קוזי וארוחת בוקר מפנקת. לפני שבוע ישנתי בצימר שיועד ל 5 אנשים עם עוד 11 איש על מזרון על הרצפה, אכלתי מנה חמה ושתיתי XL. ב 12 בלילה חזרתי מריצת לילה בחושך מוחלט לאור פנסי ראש בלבד (הריצה השלישית באותו יום). החלפתי בגדים בלי להתרחץ ונמרחתי על מזרון לשעה בעוד אנשים כל הזמן קמים ואוכלים מעלי מנות חמות וקורנפלקס. אחרי שעת שינה העירו אותי ב 3:30 כי הגיע תורי לצאת לריצה הבאה.

בחמישי הבא אני יורד לאילת. פעם זה היה לוקח 4 שעות ברכב, או פחות משעה בטיסה. עכשיו זה ייקח יומיים של רכיבה. עם עצירה ללילה במצפה רמון.

פעם הייתי מוריד סדרות ורואה אותן בסטרימר בסלון, היום אני מוריד סדרות בשביל שיהיה לי מה לראות בשעה וחצי אימון על הטריינר (זה קומבינציה של פרק משחקי הכס + פרק האוס, או משחקי הכס + 2 מתוך: לגדל את הופ/המפץ הגדול/איך פגשתי את אמא).

היו ימים שאם הייתי מתעורר ב 4:30, הייתי הולך למטבח, מכין לרועי בקבוק, וחוזר לישון. היום כשאני מתעורר ב 4:30 אני מתלבש ומתארגן בשקט בשביל לא להפריע לרועי להמשיך לישון.

היו ימים שהייתי הולך לאימון לפני העבודה. היום אני עובד בין האימונים.

היו ימים... עוד חודשיים אולי הם יחזרו

טיפוסים

מי שמתאמן לאיש ברזל, יפגוש במהלך הדרך לא מעט טיפוסים.
מה שיפה במדינה הקטנה שלנו, היא שכמעט בכל מקום בה אפשר למצוא טיפוסים כאלה ואחרים.
הטיפוסים של ההתנחלויות: בית אריה, סלעית ואלפי מנשה, הם טיפוסים נחמדים. אחרי כל מפגש משאירים אותך עם טעם של עוד, ואין בעיה לפגוש אותם כמה פעמים באותו אימון.
כשעולים רמה פוגשים את הטיפוסים של איזור בית שמש: הטיפוס לנס הרים, הטיפוס לצור הדסה, והמלך הבלתי מעורער - הטיפוס לצובה. כל מפגש עם אחד מהטיפוסים האלה (שלא לדבר על קומבינציה של 2 או יותר) משאיר אותך עם תחושת הישג ומסוגלות.
יש כמובן לא מעט טיפוסים באיזור הדרום: את נטפים פגשתי בישראמן, את החברים שלו כנראה אפגוש ברכיבה לאילת בעוד קצת פחות מחודש.
בשבועיים האחרונים, פגשתי מקרוב את הטיפוסים של איזור הצפון, ולהם מוקדש הפוסט הזה.
ביום שישי האחרון נערך אירוע ראשון מסוגו בארץ - גראן פונדו.
מדובר במסע אופנים, הנחלק ל 3 מסלולים: קצר, בינוני והחיבור של שניהם שנקרא באופן מפתיע "הארוך".
המסלול הקצר מתחיל מאתר סקי בגלבוע. כולל טיפוס דרך נוף גלבוע. ירידה לכביש 90 ורכיבה צפונה עד לחמת גדר.
המסלול הבינוני מתחיל בחמת גדר, מטפס דרך מבוא חמה לרמת הגולן, ומשם על כביש 98 (פרט למעקף קטן דרך יער אודם) עד למג'דל שמס ומשם לחרמון עד לנקודת הסיום ברכבל תחתון.
המסלול הארוך כאמור הוא החיבור של שניהם. 169 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של 3300 מטר.
כמובן שזה הרבה מעבר לכל רכיבה שאי פעם עשיתי, ואם משקללים את הטיפוס המצטבר - זה בהחלט מעבר למה שאדרש במסלול הרכיבה באיירונמן אוסטריה.
למרות שהתשובה היתה ברורה, שאלתי את גווין לאיזה מסלול להרשם. כמובן שהתשובה היתה לארוך. הוא רוצה שאני אחווה משברים. עוד נדבר על המשברים האלה.
בשביל להקטין את אלמנט ההפתעה, הצטרפתי בשישי שעבר (חג שני של פסח) לרכיבת הכנה של חבר'ה מ"עולם המים" שכללה את המסלול הבינוני (פחות או יותר) וזו אכן יצרה תחושת בטחון (מפוקפקת) לקראת הדבר האמיתי.
אחרי שרכיבת ההכנה לקחה לי 5:10 שעות נטו ו 6 שעות ברוטו. הערכתי כי המסלול המלא ייקח לי 8.5 שעות נטו ו 10 שעות ברוטו.
כמו במשחקי הכס, הטיפוסים של הצפון הם טיפוסים קשים, וחשוב לתת להם כבוד. מי שלא נותן כבוד - עשוי להענש.
את הגלבוע כבר טיפסתי במחנה האימונים בדצמבר. הפעם טיפסנו אותו מהחלק המתון יותר. בהחלט טיול נחמד לחימום. דרך נוף מרהיבה - במיוחד הגלישה למטה מקו הרכס.
הרכיבה לחמת גדר הוגדרה בגדר מסע והמטרה היתה לשמור כוחות לבאות. בדרך ראינו את עמרי וגיל מתרחקים בפלוטון קדמי, ולא נפגוש אותם עד הסיום.
הגענו לחמת גדר אחרי 3 שעות עם 70 ק"מ ברגליים. חיכיתי בסבלנות שיוזנק המקצה התחרותי (שמה לי ולהם?). אח"כ ניגשתי בניחותא למלא איזוטוני. הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד אחרי. מה, כולם כבר יצאו בזמן שמילאתי מים? עליתי על האופניים והתחלתי לטפס. מרכיבת ההכנה הטיפוס הזה לא זכור לי כמשהו נורא. אמנם תלול מאד אבל נגמר מהר. מהר מאד ראיתי את הורוד-גייז של מיי וויי כמה עשרות מטרים לפני וצמצמתי לכיוון שי ויונגר. יכול להיות שההכרות עם העליה נסכה בי קצת בטחון עודף וטיפסתי הפעם מהר יותר מהפעם הראשונה. חשוב לציין שטיפוסים דורשים שיינתן להם הכבוד הראוי, ואם לא התייחסתי בכבוד לטיפוס מסוים, יש מצב שהטיפוס שבא אחריו יתנקם בי.
כזכור לי אחרי הטיפוס למבוא חמה חיכה לי מישור מפנק. שמחתי מאד על האירובר ונכנסתי לתנוחת נג"ש עד שהדבקתי את הפלוטון של עולם המים. המשכתי איתם עד לפניה ימינה בצומת מגשימים, למרות שהרגשתי שהנסיון להחזיק איתם טוחן לי את הרגליים, אבל הנחתי שעדיף איתם מאשר בלעדיהם.
הגעתי לצומת מגשימים בתחושה מעודדת וטובה. כמעט 100 ק"מ ברגליים, ואולי אפילו נסיים בפחות מ 8 שעות נטו.
אחרי תחנת ההזנה במגשימים, צוות מייוויי מקבל החלטה לנטוש את הפלוטון של עולם המים כיוון שהקצב מהיר לנו מדי.
אחרי 100 ק"מ, אנחנו נשארים לבד: שי, יונגר ואני ועומדים לפגוש את הטיפוס הבא.
הטיפוס מרמת מגשימים עד לצומת אל-רום הוא טיפוס ערמומי. בניגוד למבוא חמה, במבט ראשון זה בכלל לא נראה כמו טיפוס. אבל ה 45 ק"מ האלה שמתחילים בגובה 400 ומסתיימים ב 1000 מטר הם עליה מתמדת שלא מרפה ולא נותנת מנוח. הטיפוס הזה הוא טיפוס מפנק - והוא דואג לפנק אותנו ברוחות פנים וצד של 40 קמ"ש במקרה הטוב.
אחרי 103 ק"מ הטריו שלנו מתפרק. שי כ 200 מטר לפני ויונגר אי שם מאחורי. נשארתי לבד מול הרוח והעליות. משבר ראשון. הרגליים כואבות, המהירות מתקרבת לתחום החד ספרתי, יש עוד 60 ק"מ כאלה, והמבושים - אוי המבושים. זכרתי את הסבל הזה מלפני שבוע אבל אז היה פלוטון שעבד בשבילי וגם הגעתי עם רגליים הרבה פחות עייפות.
אחרי כמה קילומטרים כאלה אני מחליט לעצור להשתין ולשחרר קצת את איזור המבושים. אני אוכל ושותה קצת ועולה על האופניים עם כוחות מחודשים. את שי אני כבר לא רואה באופק. שוב נכנס לתנוחת נג"ש ומתחיל לעבוד (ותודה לכידון "קרני השור" שלא נאלצתי לפרק כיוון שלא נרשמתי למקצה התחרותי). לאט לאט המהירות עולה ואחרי כמה קילומטרים אני רואה באופק משהו שנראה כמו הפלוטון של עולם המים. אני ממשיך ללחוץ כי אני יודע שאם אצליח להדביק אותם אצטרך לעבוד הרבה פחות קשה. אני רואה עליה באופק ומקווה שאצליח להגיע אליהם לפניה כי ממש לא בא לי לעלות אותה לבד. לא מצליח להגיע לפני העליה ובעליה הפער נשמר, אחרי העליה השיפוע מתמתן ואני מצליח לצמצם עוד קצת עד שסוף סוף אני מדביק אותם. אני רואה ששי גם חבר אליהם.
אט אט החבורה מתפרקת ושוב אני עם שי לבד מול העליות והרוחות.
מה לא כואב - הרגליים, הצוואר, המבושים (אני לא יכול להפסיק לחשוב איזה מזל שהבאתי לפחות ילד אחד לפני כל הטירוף הזה). אחרי כמה קילומטרים השעון מציין שיא חדש של קילומטראז' ושעות ברכיבה אחת (ויש לנו עוד קצת יותר מ 30...).
שי ואני מנסים לעודד אחד את השני מול העליות והרוחות, ומקווים שליונגר שלום.
קצת אחרי עין זיוון - אחרי שבסוף כל עליה מתחילה עוד אחת אנחנו מגיעים לנקודת הזנה שאחריה ירידה. עוד כמה קילומטרים עד צומת אל-רום ושם פניה לכיוון יער אודם - עיקוף שלא רכבנו דרכו ברכיבת ההכנה לפני שבוע. היער מתחיל בצורה סימפטית עם ירידה (כנגד רוחות פנים עזות), ואחריה מתחילות גבעות מתגלגלות עם נוף יפיפה של פרות (בשלב הזה נראות לי כמו סטייקים).
והנה אנחנו מגיעים לתחנת ההזנה האחרונה לפני מסעדה. הכדורי אנרגיה שלי כבר נגמרו, ואני מעמיס את הבנטו בוקס בביגלה. המשטרה שרצתה לקבץ את הרוכבים כמה שיותר על מנת למנוע הפרעה לתושבים מודיעה לנו שנצא עכשיו או עוד 20 דקות.
שניה לפני שאנחנו יוצאים - מגיע יונגר שחזר מהמתים ורושם את קאמבק השנה. הוא נראה רענן ועם הרבה יותר כוחות מאיתנו. אני זוכר מרכיבת ההכנה שהחלק הקשה מאחורינו. אמנם החרמון הוא טיפוס של כ 9 ק"מ - אבל הוא מתון ולא נורא בכלל. תכנון לחוד, ומציאות לחוד. שניה לפני הכניסה למג'דל שמס - הפתעה! פונים שמאלה לנמרוד. לא רכבנו מפה לפני שבוע. כנראה זה אומר שסוף סוף אפגוש את הקיר המפורסם של מג'דל. ובאמת אחרי כמה קילומטרים הוא מגיע - הקיר. ברכיבה "קיר" הוא כינוי לשיפוע מאד תלול. כל טיפוס שמכבד את עצמו טומן כמה קירות בחובו. כנראה שאם אני רוצה לסמן וי על טיפוס החרמון - חייבים לעבור את הקיר של מג'דל. הקיר גבה ממני המון אנרגיות וכבר בתחילת הטיפוס לחרמון יונגר ושי מתרחקים ממני. אני לא מצליח להרים קדנס ומרוקן אנרגיות לחלוטין. לפני שבוע אחרי 4:30 שעות העליה הזו היתה ממש טיול. היום, אחרי 7:30 שעות ואחרי הקיר הזה זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא ציפיתי למשבר בשלב הזה - אבל הנה הוא בא. אחרי כמה קילומטרים יונגר ושי עוצרים לרגע לבדוק לשלומו של רוכב אחר, ואני מנצל את העצירה שלהם להדביק אותם. אנחנו מגיעים לסיבוב  1.5 ק"מ לפני הקופות ואני משכנע אותם שכאן זה מקום טוב לעצור לפיפי, מתיחות, ושחרור מבושים (שבשלב הזה כבר לא מורגשים). העצירה עשתה לי טוב ואחריה אני מצליח לטפס בקצב וקדנס נוח, אנחנו מגיעים לשיא הגובה ומשם גולשים לשער הסיום ביחד. איזו תמונה מדהימה! חבל שלא היה מי שיצלם אותה.
תם ונשלם. 8.5 שעות נטו. 10 ברוטו. למרות כל המשברים עמדנו בהערכה המקורית. בהחלט חוויה מחשלת, ולסיכום אצטט אחד שותף לדרך בשם שי ירון: "זה ברזל!"

אהבה חדשה

לפני כמעט 4 שנים התחלתי לרוץ לראשונה בחיי.
זו היתה אהבה ממבט ראשון. כל ריצה יצרה ציפיה לריצה הבאה, ומהר מאד כבר נרשמתי למרתון.
עם המרתון באה הפציעה הראשונה ואחריה אפשר לומר שכל הפציעות שהיו לי ב 4 השנים האחרונות מקורן בריצה (פרט לנפילה מהאופנים לפני שנה - אך זו פציעה מסוג אחר).
אהבה כואבת האהבה לריצה. מאד מתגמלת אבל גם גובה מחיר לא קטן.
אחרי הפציעה במרתון, ובעקבות השבתה זמנית מריצה. גיליתי את תחום הטריאתלון. מהתחלה לא התחברתי לרכיבה. זה תמיד היה המקצה החלש שלי. תמיד היה לי חשש מסוים מהתחום. בניגוד לריצה ושחיה, כאן יש עוד גורם ביני לבין הקרקע או למים. תמיד הרגשתי חוסר בטחון מלא או חוסר שליטה. החיבור אף פעם לא היה מושלם.

אומרים על תינוקות, שאהבה לא תמיד מופיעה במבט ראשון, והיא מופיעה תוך כדי הטיפול בתינוק, ככל שמבלים איתו יותר ויותר שעות.
השבוע לראשונה אחצה את רף 10 השעות השבועיות על האוכף. קצת פחות משעתיים על הטריינר ביום רביעי, ועוד 170 ק"מ רצופי עליות (3200 מטר טיפוס מצטבר) באירוע הרכיבה גראן פונדו - רכיבה מהגלבוע לחרמון.
בשישי האחרון רכבתי כהכנה עם חברים את ה 100 ק"מ האחרונים של הרכיבה הצפויה השבוע. זה לקח יותר מ 5 שעות נטו.
כמות השעות השבועית שאני מבלה על האופניים מתחילה להתקרב לכמות השעות שאני מבלה עם רועי.
החיבור עדיין לא מושלם, אבל ההתאהבות מתחילה.
האיירונמן עוד לפני אבל המוח כבר מתחיל לפנטז על מטרות חדשות.
עד לא מזמן, המטרות האלה היו מעולם הריצה.
בזמן האחרון, נוספו למטרות האלה 2 גלגלים וקסדה.

כמה זה בנטו?

תכנית האימונים לפעמים משאירה מקום לדמיון.
בשחיה זה פשוט - רשום בתכנית - השלמה ל 3 קמ - כך שלא משנה מה יהיה באימון, ידוע כמה צריך להשלים.
גם בריצה זה בדרך כלל מסתדר - רשום בדיוק כמה להשלים אחרי שהאימון נגמר.
ברכיבה זה כבר נהיה פתוח לפרשנויות. המאמן רושם: רכיבת קבוצה + השלמה ל 4 שעות.
פה נשאלת השאלה: אם אימון הקבוצה הוא 3 שעות ברוטו, ויש בו עצירות (ותמיד יש, לעיתים של 20 דקות לקפה בבר בהר), האם צריך להשלים ל 4 שעות ברוטו או נטו?
הנושא משמעותי במיוחד ברכיבה, שבה מספר שעות האימון הוא הגדול ביותר.
ובדיוק כמו במשכורת - ככל שהנטו עולה - הפער מהברוטו גדל...
בתחילה הייתי רוכב לפי זמן ברוטו, אבל לאור העצירות הרבות באימונים, והפער ההולך וגדל בין הנטו לברוטו, החלטתי לעבור למוד נטו.
למען הסר ספק, התחלתי לעבוד במוד של auto-pause. זה אומר שברגע שהאופניים עומדים - גם הזמן עומד.
וזה אומר שהזמן היחיד שנספר לי הוא הזמן שבו אני באמת רוכב. לא עצירות פיפי, לא פנצ'ר, ואפילו לא רמזורים.
חמוש במנטליות הנטו יצאתי לשבוע האימונים הראשון של אפריל - שהוא גם הארוך ביותר עד כה - 14 שעות. אגב מדובר על 14 שעות זמן גווין (שזה אומר בלי לספור פילאטיס, ותרגילי ליבה שאני משתדל לבצע כמה פעמים בשבוע).
ביום שישי שעתיים רכיבה על הטריינר כדי לייצר רגליים עייפות, לקראת גולת הכותרת של השבוע - 5 שעות רכיבה בשבת (שזה גם חג הפסח).
היות והיה חג לא היתה רכיבת קבוצה. התארגנו כמה חבר'ה, בנינו מסלול, ויצאנו לדרך ב 7 בבוקר.
כשרוכבים במסלול עם עליות, עם אנשים ברמת רכיבה שונה, אי אפשר להמנע מעצירות. נוסיף לזה 3 פנצ'רים (אחד מהם שלי). שבת היה יום חם, אפילו חם מאד. הגענו חזרה לנקודת ההתחלה ב 12 בצהרים. אחרי 5 שעות ברוטו, שהיו בעצם 4:15 נטו.
בשלב זה כל השותפים שלי החליטו שמספיק להם והתפזרו לארוחות החג.
נותרתי לבד, עם רגל שהתחילה לכאוב אחרי שעתיים, ו 45 דקות להשלים לבד, בכ 32 מעלות חום.
הפרישה של החברים היתה מפתה, אבל ה AUTO-PAUSE ניצח. השעון הראה רק 4:15. לא משנה מה השעה - צריך להשלים ל 5.
ברגעים כאלה אני שולף את המשפט המנצח, שגרם לי להכנס לכנרת לפני שבוע, וגרם לנו לטפס את כוכב הצפון במחנה האימונים בדצמבר: "אבל אני כבר כאן". להגיע ל 5 שעות אחרי 4:15 זה הרבה יותר קל מלהתחיל שוב מאפס.
מילאתי מים, אספתי כמה צימוקים, ויצאתי להשלמה בקצב קליל. בדרך היו עוד 2 טלפונים שעצרו את השעון, ברבע השעה האחרונה האצבעות ברגל ימין התחילו להרדם, אבל אחרי כמעט 6 שעות בברוטו - רשמתי רכיבת בכורה של 5 שעות נטו.
הרכיבה הסתיימה עם 115 ק"מ בשעון. איזה כיף - רק עוד 65 ומרתון...

מים קרים חודרים עמוק

לקראת סוף חודש מרץ, ושניה לפני שעוברים לשבועות של 15+ שעות אימונים, החלטנו לנצל את החדר שהוזמן בשביל טריאתלון עמק הירדן (שבוטל זה מכבר), לחופשה משפחתית קצרה.
המונח "חופשה" יכול להטעות, כיוון שעל ה"חופשה" הזו הייתי צריך לשלם ב 3:30 שעות רכיבה עצמאית בבית גוברין ביום שישי, ובשבת גווין רשם לשחות 30-45 דקות בכנרת אם אפשר, ואם אפשר גם להוסיף ריצה של שעה. עדיפות לשחיה. איפה החופש לא ממש ברור.
באמצע הלילה רועי התעורר, ונעמה הביאה אותו למיטה שלנו. הטריק הזה שעבד לפני חודשיים באילת, לא צלח הפעם וגרם לשלושתינו לא לישון במשך שעה. בשינה ההזויה של אותה שעה חלמתי על גלים של 2 מטר בכנרת, ואיך אני מסביר לגווין שהיה מאד מסוכן לשחות ולכן בחרתי רק לרוץ.
רועי הוחזר למיטה שלו ואנחנו חזרנו לישון. אחרי הלילה הקשה, רק ב 7:30 יצאתי מהמיטה והתלבשתי לריצה.
יצאתי מהחדר והסתכלתי על הכנרת - פלטה. לא גלים ולא נעליים. התקרבתי ונגעתי במים ביד. לא נורא.
הסתכלתי על הכנרת, היא הסתכלה עלי בחזרה. אמרתי לעצמי: אני כבר כאן. לרוץ אני יכול גם בבית אבל מי יודע אם מחר בת"א הים יאפשר שחיה.
חזרתי לחדר, החלפתי לחליפה ונכנסתי לשחיה במימיה הקרירים והעכורים של הכנרת.
בעיקר היה קר בכפות הרגליים והפנים. גם כפות הידיים היו חשופות אבל פחות רגישות לקור.
היות ולא היה קו חוף ישר, ולא היתה ראות טובה, זה היה תרגיל טוב בניווט.
תוך 33 דקות כבר הייתי בחוץ. על הריצה ויתרתי.
ביום ראשון אחרי הריצה בעוד החבר'ה עשו תרגילי בטן, גווין הורה לנו לשים חליפות.
הים התיכון לא נראה מאיים, במיוחד אחרי השכשוך של אתמול בכנרת.
מהר מאד התברר לי שגווין לא נכנס לשחות איתנו ("לי אין איירונמן"). יופי. מה עם קצת דוגמא אישית?
שחיתי 15 דקות צפונה, בים עכור, גלי, קר ומגעיל. הודות לזרם הדרומי, החזור לקח רק 10 דקות, אבל היה קשה מאוד לצאת הודות לסלעים מלאי ירוקת שארבו ביציאה.
מהקור הזה לקח לי בערך חצי יום להפשיר.
אני מניח שעד סוף החודש הים יהיה קר ומגעיל. במאי יהיה חודש חביב בים ואז ביוני, שמחה וששון - המדוזות חוזרות.
יש למה לצפות.

מתכון לסינוסיטיס

הביטוי "הרים סביב לה" יכול להטעות את התייר המזדמן. הוא עשוי לחשוב שבירת ישראל שוכנת בעמק המוקף הרים. בבואו לרוץ בעיר, מן הראוי לעדכן אותו שגם "הרים בתוכה".
כאמור חודש פברואר היה שכונה, לא רק בנושא האימונים אלא גם בנושא התזונה. לא היה דבר שלא נכנס לי לפה, ופורים, על משלוחי המנות שלו עם כל המתוקים הזמינים, רק תרם לחגיגה.
כך מצאתי את עצמי חודשיים אחרי הישראמן, עם עוד 2 ק"ג. אפשר לטעון שחלק מהעליה במשקל נגרמה בגלל בילוי רב בחדר הכושר, ובעצם מדובר במסת שריר. גם אם נכון הדבר, וסביר מאד להניח שלא, 2 ק"ג הם עדיין 2 ק"ג, שאולי ברכיבה במישור, ובשחיה לא ממש משפיעים, אבל בריצה, ובמיוחד בריצה בעליה הם משמעותיים ביותר.
נוסיף לעליה במשקל את הירידה בכושר הריצה, ואיזו מיני מתיחה בהמסטרינג, קצת ברד בק"מ ה 11, והרי לכם חצי מרתון מהסרטים. בהחלט חווייה מפוקפקת.
מהק"מ הראשון היה ברור שלא אעמוד בקריטריון של גווין - 1:45. מהק"מ ה 9 שיחררתי את יונגר לדרכו, והתחלתי מאבק השרדות משלי, ברוחות, גשם, וכפי שכבר צוין - ברד. 1:52 בסיום. העיקר שנגמר.
למרות שהבאתי בגדים להחלפה, לא התכוננתי מספיק לקור הירושלמי, והטיול לשוק מחנה יהודה שאחרי המירוץ, בניווטו של אסף "זה פה 2 מטר" יונגר, היה קר מאד.
מעניין היחס השונה שקיבל המירוץ והעיר מאורחיהם. יונגר ושניר מתלהבים ומרוצים, ועינב ואני מקללים...
הדבר הכי טוב בביקור בירושלים בשישי היה החומוס במסעדת "עזורה", ולמרות שחברי לשולחן התלהבו מהממולאים, הדודה העירקית של אשתי עושה יותר טובים.

בשבת בבוקר אני קם קצת מצונן. לא משהו שכמה כדורים לא יפתרו. עולה על הרכב לכיוון לטרון כשלפני רכיבה של 4 שעות. הרגליים מתקשות לתפקד בעליות (מזל שלא היו הרבה), ולמרות שאמור להיות אביב, קרררררררר.
נוסיף לכך את אחד הרוכבים (לא נזכיר את שמו), שהשתעל עלי כל האימון, והופ - באותו ערב אני כבר מצונן.
שוב מעמיס כדורים, והולך לרופא. הוא רושם אנטיביוטיקה ומנוחה כפויה ל 3 ימים.
אני לא יודע לזכות מי לזקוף את המחלה, לקור הירושלמי, או לחברי המשתעל.
בכל אופן - תודה!

נגמרה השכונה

יש הרבה מילים בהן אפשר להשתמש כדי לתאר את האימונים בחודש פברואר.
אני חושב שהמתאימה ביותר היא "שכונה".
אם נחבר את כל שעות הרכיבה של חודש פברואר אולי נגיע למספר שעות הרכיבה בשבוע העמוס ביותר של האימונים לישראמן.
מצד שני היו הרבה שעות חדר כושר, פילאטיס, אימוני טכניקה, וגם זמן משפחה וגיחה זוגית לברצלונה שכללה צפיה מקרוב במסי מבקיע רביעיה בקאמפ נואו.
חודש פברואר נגמר, ומסתמן שאיתו גם נגמרה השכונה.
שעתיים ריצה בשישי האחרון, אחריהן שעה שחיה. בשבת 4 שעות רכיבה + 20 דקות ריצה, בסוף השבוע הקרוב יומיים רכיבה לאילת, ובסוף החודש תחרות מרחק ארוך בעמק הירדן.
העומס מתחיל, והשמועות אומרות שהוא רק יגבר.
יש למה לצפות...