תאונה עצמית

ככה קוראים לתאונה שלא מעורב בה כלי רכב.
בכל הנפילות שהיו לי (פרט לאחת) גם לא היו מעורבים אופניים אחרים.
המונח הביטוחי הזה, מפנה אצבע מאשימה (עצמית) ודורש הסקת מסקנות מיידית. אין לך את מי לתבוע, ואין לך למי לבוא בטענות (פרט לעצמך).
בנפילה הראשונה שאיבדתי חתיכה מהשן יכלתי להאשים את הכביש הרטוב מגשם ראשון.
בנפילה האחרונה שעלתה לי בעצם בריח שבורה וביטול איירונמן אוסטריה, לא אוכל גם לתבוע את מועצת הדבורים.

בקיצור אין לי את מי להאשים פרט לעצמי ולקיחת אחריות נדרשת.
כבר זמן רב ברור לי שהטכניקה והשליטה שלי באופניים לוקה בחסר, וזמן הפגרה הנוכחי הוא זמן טוב לעבוד על אלמנטים של שליטה באופניים.
אחרי כמעט 3 חודשים של רכיבות indoor החלטתי לצאת לרכיבת נסיון ראשונה בחוץ לתרגל רכיבה בתנאים פחות סטרילים, אבל עדיין באופן מבוקר, ולא בכבישי המדינה הסואנים. גם הפארק שבו רוכבים במהירויות גבוהות לא נראה לי מתאים, אז בחרתי בחצר האחורית שלי - צפון רעננה.
לפני כמה שנים סללה העיריה מסלול אופניים מופרד ברובו היוצא ממתנס לב הפארק, מקיף את בית העלמין, ממשיך מסביב לשדות כפר נחמן ומסתיים במכון טיהור השפכים שהוא אטרקציה חובה לכל תתרן.
אם מוותרים על ה 200 מטר האחרונים של הסירחון, המסלול הזה מאפשר רכיבה (אמנם טכנית עם מספר פניות, עליות וירידות) של 3 ק"מ.
יצאתי מהבית והגעתי לשם ברכיבה תוך כמה דקות ואחרי סיבוב חימום הגעתי לחניון הבריכה העירונית.
לפני קצת יותר משנה, בשלהי התקופה שלי באנדיור, החלו לערוך אימוני טכניקה בחניון גני יהושע הנטוש ממכוניות בשעות הבוקר המוקדמות. האימונים כללו מספר אלמנטים, ביניהם רכיבה איטית לאורך פס, וכל מיני תרגילים סביב קונוסים.
גם חניון הבריכה העירונית היה ריק יחסית מרכבים ונראה לי כמו מגרש משחקים מתאים לתרגל טכניקה.
התחלתי בנסיון לרכוב בלי ידיים. גיליתי שזה מצריך הרבה מאד שרירי ליבה (כן אופירה, ליבה זה חשוב...). התרגיל הבא היה נסיון לעמוד על האופניים ללא תזוזה. בתרגיל הזה כבר הרגשתי שמשהו באיזון ימין/שמאל שלי נפגע קצת מאז הנפילה ואני מתקשה להשאר ישר על האופניים בעמידה במהירות אפסית.
התרגיל האחרון שרציתי לתרגל היה תרגיל שזכרתי מאימוני הרכיבה באנדיור. עינב פיזר קונוסים בצורת חצי עיגול והיה צריך לבצע פרסה במהירות איטית ביניהם. בכל פעם, רדיוס הסיבוב הלך וקטן מה שהקשה על התרגיל ודרש יותר יציבות.
לא היו לי קונוסים אבל בכל פעם מצאתי 2 סימונים על הכביש שהיוו את גבולות הגזרה של הסיבוב שלי.
פרסה לשמאל עברה בקלות יחסית, פרסה לימין זה כבר יותר קשה.
כאמור בכל פעם הקטנתי את רדיוס הסיבוב, ובפעם האחרונה בחרתי ב 2 סימונים יחסית קרובים.
פרט חשוב ששכחתי או לא נראה לי חשוב היה שבאימונים באנדיור תרגלנו עם נעלי ספורט ולא נעלי רכיבה, כדי שנוכל פשוט להניח רגל ולא נצטרך להשתחרר מהקליט במהירות במקרה של איבוד שיווי משקל.
כאמור נכנסתי לסיבוב ימינה במהירות איטית ובעמידה, ולקראת סופו האופניים כבר היו במהירות אפס אבל הזווית של הגלגל היתה יותר מדי לתוך הסיבוב (בשביל לעמוד בגבולות הגיזרה). בשלב הזה לקח לי שניה להחליט אם לתת עוד חצי דיווש באופניים ולפספס את הסימון, או להשתחרר מהקליט. האופניים שלי, לעומת זאת, היו קצת חסרי סבלנות ולא חיכו שאחליט והחלו לנטות באיטיות ימינה, והיות ואני מחובר אליהם (אולי עדיף בכל זאת נעלי ספורט?) החליטו לקחת אותי איתם.
בום! טראח! מה קרה? (ככה זה אצל הורים צעירים)
בדיקת מצב מהירה:
שפשוף ביד ימין - אני חייב כבר לקנות כפפות
ברך שמאל עם שריטה ודימום קל (מזל שטסתי לדרום אמריקה לפני 4 שנים וקיבלתי חיסון טטנוס)
הכתף בחתיכה אחת (מזל שנפלתי ימינה)
האופניים ללא שריטה
דופק 270~

טוב, זה מספיק לאימון אחד - שחרור בדרך הביתה (גם השרשרת הספיקה ליפול לקינוח).

נראה לי שאני מוכן לרכיבה קבוצתית בשבת....

דו"ח מצב

הצלקת במצח הספיקה להטשטש.

לא נעלמה לגמרי, אבל יש זוויות שכמעט לא רואים אותה.

פעמיים ביום ג'ל אנטי צלקתי ותוך חודשיים גם לה לא יהיה זכר.

מהשבר בעצם הבריח נותרה בליטה עבה.

כאבים מורגשים רק בתנועות פתאומיות אבל בעקרון אין הגבלה בתנועה.

הרבה זמן משפחה בחודשיים האחרונים.

קצת חדר כושר, קצת פילאטיס, ריצה פה ושם, וגם שחיה מדי פעם.

כל נסיון לחזור לטריינר בבית אחרי כל כך הרבה שעות בחוץ היה מדכא ומשעמם מדי.

אז לפני כמה שבועות התחלתי להתאמן במעבדת Power Training במושב גינתון.

בעצם מדובר באימוני אופניים על טריינר משוכלל המודד וואטים, יעילות דיווש, ויחס עבודה בין שרירים.

האימונים קצרים (שעה ורבע) ועצימים.

היתרון המרכזי הוא שקשה ליפול מהאופניים כשהם על הטריינר.

מה הלאה?

בעוד קצת יותר מחודש יש טריאתלון בגן שמואל, והגיע הזמן להתחיל לרכוב קצת בחוץ.

לכבוד עונת הטריאתלונים החדשה ויום ההולדת שלי, רכשתי אופני נג"ש יד שניה.

בשישי הקרוב אני בהתאמה אצל רזניק, ובשבת ניקח אותם לרכיבת מבחן ראשונה.

גם רכיבה ראשונה בחוץ אחרי חודשיים וחצי, וגם אופניים חדשים להתרגל אליהם.

מטרה מספר 1: פרט לנעליים - אף חלק בגוף שלי לא בא במגע עם הקרקע...

אמור זה שם של דג

אמור זה שם של דג.
גם קרפיון.
למעשה אמור זה סוג של קרפיון, נקרא גם "קרפיון עשב".
סתם לידע כללי.

בסרט דלתות מסתובבות יש רגע שהעלילה מתפצלת לשתי עלילות שקורות במקביל, ונקבעו ברגע אחד שהוביל להשתלשלות אחרת לגמרי. תכנית האימונים שלי לחודש יוני, היתה כתובה במלואה עד האיירונמן, עוד לפני ההתרסקות שלי. גם כאן היתה השתלשלות אחרת לגמרי וגם היא נקבעה ברגע אחד.

4 שבועות לתחרות:
בתכנית: שבוע התאוששות מהמחנה. פחות מ 10 שעות אימונים.
בפועל: הרבה מאד זמן במיטה, הרבה משככי כאבים, משלים את כל הסדרות ששמרתי לאימונים על הטריינר. הולך למומחה כתף שקובע שלא צריך ניתוח (לפחות זה). לקראת סוף השבוע מתחילות סחרחורות ובחילות ואני לא מצליח לישון כי כל פעם שאני עוצם עיניים אני מרגיש כאילו אני על סירה. בשבוע הזה איבדתי 2 קילו מסת שריר.

3 שבועות לתחרות:
בתכנית: פיק קטן של עומס לפני הטייפר. ביום שישי תוכננה סימולציית תחרות באוזון 11, ובשבת רכיבה של 4 שעות.
בפועל: הסחרחורות מאובחנות כורטיגו. מסתבר שכתוצאה מהנפילה התנתקו כמה קריסטלים באוזן הפנימית ונדדו לתעלה אחרת והם גורמים לסחרחורות ולבחילות. הטיפול - סידרה של מניפולציות של הגוף בכל מיני זוויות כדי להוציא את הקריסטלים הסוררים מהתעלה. בנוסף אני נדרש לישון יומיים בישיבה והולך עם צווארון רפואי כדי שלא יחזרו לתעלה הבעייתית בטעות - תענוג. לפחות היורו התחיל אז יש מה לראות בטלויזיה כשאני לא ישן בלילה. במקביל מתחיל פיזיותרפיה לכתף וטווח התנועה גדל לאט לאט. לקראת סוף השבוע גזירות הורטיגו מסתיימות ואני יכול לישון כמו בן אדם. האמון ברפואה הציבורית חוזר אלי אחרי ההצלחה המסחררת שלהם לאבחן את הבעיה ולפתור אותה בטייק אחד. בשבת הולך לעודד את החברים בטריאתלון ת"א - כל כך הרבה זמן לא קמתי לפני 6 בבוקר, אני לא רגיל. אחרי תום הורטיגו חזר התאבון והתחלתי לאכול כמו בהמה. המשקל עלה בחזרה (הפעם לא מסת שריר).

שבועיים לתחרות:
בתכנית: כניסה לטייפר.
בפועל: חזרה לעבודה והגדלת טווחי תנועה. 5 פעמים ביום תרגילי פיזיותרפיה. צילום נוסף למעקב שלא נראה כל כך טוב.
הצלקת במצח מסרבת להעלם וילדים עוצרים אותי בבהלה ברחוב ושואלים מה קרה לי... קונה משחה סופר יקרה, שייקח 3 חודשים עד שנדע אם היא עובדת :-)

שבוע התחרות:
בתכנית: בארץ ריצה קלה, שחיה קצרה, ורכיבת שחרור. טיסה לחו"ל וכמה אימונים על מסלול התחרות.
בפועל: הולך לרופא שלא אוהב את הצילום וממליץ לנתח. לחץ!!!!! בעזרת נחישות , עזרה מכמה חברים (וכמה מאות שקלים) מצליח להדחק לתור דחוף למומחה המקורי והוא מרגיע שדבר לא השתנה וממשיכים בתכנית המקורית. בינתיים מרגיש שהעצם התחילה להתאחות, וזה גם מעודד. בפיזיותרפיה מתחיל להרים את הידיים למעלה ולהגדיל את טווחי התנועה. מקבל אישור לרכיבה על טריינר ולשחיית חזה.
החברים שלי עולים על מטוס ברגעים אלה לחו"ל. ביום ראשון הם יעמדו על קו הזינוק, ואני אשב מול המחשב ואעקוב. לפחות את גמר היורו אני אראה.

בשיר Beautiful Boy אומר ג'ון לנון "החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות".
מכל הקלישאות ששמעתי בחודש האחרון, לזו אני הכי מתחבר.
אין מה לעשות. Shit happens, והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
לעסוק במה יכול היה להיות או מה צריך היה להיות זה בדרך כלל סתם מבאס.
בכל מקרה אחרי התחרות תכננתי כמה חודשי פגרה וזמן משפחה. פשוט מתחילים את זה קצת יותר מוקדם.

כמו שאמר לי השבוע מאמן עבר יקר שלי, אוסטריה לא הולכת לשום מקום. את התחרות מקיימים כל שנה, וגם השנה שלי תגיע.


בהצלחה לחברים שלי שטסים בשעות אלו ממש לאוסטריה.
תשמרו על עצמכם, ואל תשכחו לחייך על קו הסיום.

סוף הסיפור

אני עדיין לא זוכר את ההתרסקות, והפרטים המלאים שלה כנראה ישארו בגדר ניחוש.

אני זוכר צרעה מתישבת לי על זרוע שמאל, אני זוכר במעורפל אובדן שליטה, והדבר הבא שאני זוכר זה שאני יושב על הכביש ומוטרד שצריך לאסוף את הצ'ופצ'יקים שמכסים את האירובר.

המחנה דווקא התחיל באיזי. חברתי לקבוצה היותר איטית ביום הראשון והרכיבה היתה טיול מבחינתי.

השחיה אחר הצהרים היתה מלחמה בים סוער וגלי, אבל שמחתי שהייתי בין הבודדים שנכנסו להקפה שניה עד המצוף וחזרה.

הריצה בערב היתה קצת יותר קשה, אבל עדיין הגעתי רענן יותר מרוב האנשים ליום השני.

ביום השני כבר חולקנו ל 3 קבוצות ואני הייתי באמצעית. פרט אלי כולם היו יום לפני כן בקבוצה החזקה ולכן עייפים יותר. היום השני התחיל בטיפוס לרמת הגולן שהצלחתי להצמד לחבורת החוד הודות לרעננות שלי. כשהגענו לירידות רוחות צד עזות גרמו לי להוריד מהירות ולנשור מהפלוטון עד לפניה ימינה (כשרוחות הצד הפכו לרוחות פנים).

לא יודע איך זה קרה אבל מצאתי את עצמי מוביל את הפלוטון לצד גווין מול רוח פנים במהירות 35 קמ"ש למשך 10 ק"מ וגווין עוד מרסן אותי שאוריד מהירות.

גלידה באניעם והפסקה די ארוכה ואחריה נותרו עוד 50 ק"מ במגמת ירידה.

לוקח לי זמן להתחמם אחרי הפסקות ארוכות, ומהר מאד מצאתי את עצמי משתרך מאחור.

למרות זאת המהירות היתה גבוהה והיו רוחות חזקות שאפשרו לי לרדת לאירובר רק למקטעים קצרים. הפערים מול אחרוני הדבוקה נשמרו קבועים אבל החום, הרוחות, והעייפות עשו את שלהם. אני זוכר צרעה מתישבת על יד שמאל. לא זוכר אם ניסיתי לגרש אותה בימין, או סתם נבהלתי ואיבדתי שליטה אבל אני זוכר את עצמי שרוע על הכביש. עוברי אורח ואורלי מקיפים אותי, וכאבים בכתף שמאל. כמה זמן עבר עד שהגיע האמבולנס אני לא יודע אבל כנראה שזה היה מהר.

באמבולנס שאלו אותי איך זה קרה ואמרתי שאני לא זוכר. כיסף, שליווה אותי באמבולנס, אמר לחובשת שסיפרתי להם שניסיתי לגרש דבורה. כשהוא אמר את זה חזר לי הפלאש של הצרעה על היד, אבל לא זכרתי איך הגעתי למצב הזה. לא זכרתי עם איזה מאמן יצאנו, איך הגעתי למצב שרכבתי לבד ואת כל האימון מרגע שיצאנו מאניעם.

אח"כ הזכרונות חזרו אלי אבל די הלחצתי את כיסף עם השאלות שלי.

החלפנו אמבולנס בשביל שאוכל לקבל מורפיום, וכבר באמבולנס הבנתי שהסיכויים שאגיע לאוסטריה קלושים. כיסף ניסה לעודד אותי שאולי זו רק פריקה ומחזירים את זה למקום, אבל בבית החולים עוד לפני הצילום, הרופא קבע - שבר בעצם הבריח. זהו זה - הסיפור גמור.

הצילום אישר את הדיאגנוזה, ו CT עמוד שדרה וראש שללו נזקים נוספים.

כשהגעתי הביתה והורדתי את הבגדים מצאתי חבלות לאורך כל צד שמאל, אבל הן התגמדו לעומת הכאבים בכתף.

כל החבלות על הגוף, השפשוף בגודל חצי מהמצח, המראה של הקסדה שקיבלה שפשוף חזק מבחוץ וסדק מבפנים מלמדים שיצאתי די בזול והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. היה לי גם מזל שהרכב היה ממש מאחורי ואורלי היתה עירנית מספיק בשביל לבלום בזמן. היות ורכבנו בכביש ללא שוליים נפלתי באמצע הכביש ואם הרכב לא היה מאחורי נהג מזדמן היה יכול לעלות עלי בקלות.

כואב לי על השנה שהשקעתי באימונים לאוסטריה, על כל הכסף שנזרק לפח כי לא דאגתי לביטוח ביטולים, כואב לי שאני רואה את רועי מתרוצץ ואני לא יכול להרים אותו, ואני לא יודע מה יהיה. החודשים האחרונים היו מאד קשים למשפחה שלי והחודשיים הקרובים יהיו קשים אפילו יותר. אם עד עכשיו עוד יכלתי לעזור עם רועי כשהייתי חוזר מאימונים, עכשיו אני מושבת לחלוטין ואפילו צריך שיעזרו לי.

למרות כל האכזבה, אני יודע שאני בר מזל. שיכל להגמר הרבה יותר רע ואני צריך להגיד תודה שחזרתי למשפחה שלי.

עצם הבריח תתאחה ואני אחזור לפעילות מלאה.

לגבי חלום האיירונמן אני לא יודע מה יהיה. לא יודע אם אהיה מוכן נפשית להתחיל הכל מהתחלה, ואני לא יודע אם אני מוכן להעביר את המשפחה שלי בעוד סאגה כזו של אימונים.

ביום שישי מתחיל היורו, אם אני כבר בבית לפחות שיהיה מה לראות בטלויזיה...

10 ימים, 3 אימונים, ולא מעט סרטים

עוד 5 שעות אני צריך לקום למחנה אימונים, אבל את השבוע וחצי האחרונים חייבים לסכם כי למחנה כנראה יגיע פוסט משל עצמו.
הרכיבה לאילת והריצה שאחריה גבו מחיר כבד.
בראשון עוד לא הרגשתי את זה. גווין ביטל לי את הריצה בגלל העומס המצטבר מהסופ"ש ונסעתי במיוחד לים כדי לראות שהוא גלי ולחזור הביתה. הבריכה סגורה בראשון אז היום הזה הפך ליום מנוחה.
בערב התחלתי להרגיש נימול מוזר באצבעות ברגל ימין. ספציפית באצבע הרביעית. זה דומה לנימול שהתחלתי להרגיש במהלך רכיבה - מה שמוזר היה שזו פעם ראשונה שזה מגיע במנוחה.
ביום שני כבר קבעתי מראש עם חנן (בסמס מנאות סמדר ביום שישי כשכבר היה ברור לי שאזדקק לשירותיו), וכך לא יכלתי להתאמן גם בשני - יומיים רצוף ללא אימונים (מאד נדיר במחוזותינו).
הנימול ברגל התגבר בשני והופיעו גם כאבים תחת הקשת.
בשלישי קמתי ב 5 לאימון שחיה עם בחילות, כאב ראש ורגל מאד כואבת. זה היה סימן טוב להשאר בבית. הרגל, כך אמרו לי המומחים - רק צריכה קצת מנוחה.
גווין אמר שמבחינתו אני יכול גם לא להתאמן כל השבוע אחרי הסופ"ש הקודם, ועדיף לנוח מאשר להסתכן בפציעה.
גם על אימון הטריינר של שלישי בערב ויתרתי, וגם על הטריינר של רביעי כשהכאבים עברו לכרית כף הרגל, והנימול המשיך להציק לסירוגין.
בחמישי שחיתי שעה מתוך רגשות אשמה על חוסר האימונים השבוע.
בחמישי כבר התחלתי להכנס לסרטים ואף קבעתי עם יעל טיפול שיאצו לשישי. התחלתי גם לשים טייפ לפי סרטונים באינטרנט שעזר באופן זמני ואז התחיל להציק.
הטיפול של יעל לא ממש הועיל ואחריו התחלתי לחשוב שאולי לא מנוחה היא מה שרגל צריכה אלא גירוי להזרמת הדם. התאוריה הסתמכה על צהרי שישי בהם הלכתי עם נעמה ורועי לים (יש גם יתרונות ללא להתאמן), ובהליכה היחפה על החול לא הרגשתי בכלל כאבים או נימול.  כדי לבדוק את התאוריה ניסיתי לרוץ בשישי בערב 15 דקות קל - האצבע קפואה ורדומה.
בשבת ארחנו את המשפחה לקראת שבועות, מה שהסיח את דעתי ממצב הרגל.
קמתי בראשון בבוקר למשחה עינב המאולתר והרגשתי טוב. באופטימיות זהירה הכנסתי גם נעלי ריצה לתיק, כדי שאולי ארוץ חצי שעה אחרי השחיה (אולי נפתח את השבוע הזה ברגל ימין, אחרי שבוע שלם עם שעת אימונים בודדה).
אחרי 4 ק"מ בים שוב חזר הנימול והחלטתי לוותר על הריצה.
יום ראשון הוקדש כולו לסרטים וחיפושים באינטרנט אחר מומחי כף רגל, ואבחנות רשת לבעיה שלי.
אין כמו האינטרנט על מנת לעודד היפוכונדריה, וחיש מהר מצאתי אבחנה "מורטון נוירומה". בדרך כלל נגרם מהליכה בנעלי עקב, אבל גם יכול להיות תגובה ללחץ מהקליט.
האבחנה התאימה בשלמות לסימפטומים, ובמיוחד לנימול באצבע הרביעית. הדבר המעודד היה שכדורים אנטי דלקתיים (מה שעוד לא ניסיתי) יכולים להועיל.
התחלתי להתלבט אם לממש את עודפי הארקוקסיה ששוכבים אצלי בבית.
איך שיצא החג קצת חפרתי לגווין וחנן בטלפון, ולבסוף החלטתי לא להתחיל עדיין טיפול בארקוקסיה. לקחתי רשימת טלפונים של מומחים, פיזיותרפיסטים והשד יודע מה וגם קבעתי עם חנן בבוקר טיפול ארוך במיוחד.
בשלב הזה הייתי בטוח שאני לא מגיע כשיר למחנה, ומי יודע מה יהיה עד אוסטריה עוד חודש...
בבוקר התקשרתי לכל המומחים שכמובן לאיש מהם אין תור פנוי בשבועיים הקרובים. אמרתי שאתן לחנן צ'אנס (הייתי מאד סקפטי) ואם הוא יאכזב נפנה לפיזיותרפיסט אחר שהמליצו עליו, ואם גם זה לא ילך - נבטל את המחנה.
חנן עשה שיעורי בית (אחרי שחפרתי לו בלילה שלפני) וחיכה לי עם ספר אנטומיה. חצי מעבודתו היא בעצם פסיכולוגיה, והוא הסביר לי כבר בערב הקודם שרוב הבעיה שלי בראש. מצד שני, תחושה לא מוכרת חודש לפני תחרות שאני מתאמן אליה 9 חודשים, אפשר להבין אותי...
משהו לוחץ על העצב, כך אמר חנן - וזה גורם לנימול. אספקת הדם תקינה ובשורה התחתונה אני יכול גם לעשות פעילות ככה. למרות זאת נחפש את מקור הבעיה. חנן חפר וחפר ובסוף מצא. השריר של אגן ימין (מה שחנן מכנה "אוכפי הפלדה") גדל מאד, ולוחץ על העצב שמתחיל ברגל (360 ק"מ ביומיים זה לא צחוק, ואנחנו כבר יודעים שאצלי ימין עושה את רוב העבודה). אחרי חפירות כואבות מאד העצב שוחרר. עם זאת הרגל עדיין קצת נוקשה כתוצאה מהעומס.
יצאתי מהטיפול מעודד, וגם קצת כואב, ועם שיעורי בית להגדלת טווח התנועה של כף הרגל.
אחרי כמה שעות החלו קצת כאבים בכף הרגל כתוצאה מהלחיצות בטיפול - וגם הנימול הופיע לפרקים קצרים.
בשלב הזה החלטתי להתחיל בארקוקסיה במינון נמוך על מנת להגיע למחנה כשיר.
בשלישי בשחיה מעט נימול, ואחר כך חצי שעה ריצה גם מעט נימול אבל לא מפריע לרוץ.
ברביעי יתכן שהארקוקסיה כבר נכנסה לפעולה ואולי זה תוצאות של הטיפול אבל הרגל כבר במצב הרבה יותר טוב.
את המחנה אעשה בזהירות רבה, שכן אני מגיע אליו לא בשיאי (למרות שבוע וחצי של מנוחה). אני לא זוכר מתי קרה שלא רכבתי שבוע וחצי, ולכן נחזור לעניינים לאט לאט.
מה שכן כל הבטלה הזו הרגילה אותי לישון 7 שעות בלילה, ויש לי פחות מ 5 לקראת מחר אז שיהיה לילה טוב ומחנה רגוע...

הי דרומה

הכותרת של המייל שקיבלתי מאייל פרל היתה "הדרך לאיש הברזל אוסטריה 2012 עוברת מעינת לאילת".
לא היתה ברירה. אם זו הדרך צריך לעבור בה.
האמת שחשבתי שמצפה לי טיול. הרי עברתי כבר את הגראן פונדו, שכולו טיפוס מתמשך. הדרך הזו אמורה להיות הרבה יותר מישורית, ופה אשב בפלוטון ולא אמצא את עצמי לבד מול הרוח. (אז חשבתי...)
חולקנו ל 2 קבוצות. הקבוצה הראשונה היתה אמורה לרכוב ב 29-31 קמ"ש, והשניה במהירות 25-26.
כבר בתדריך קלטתי בעיני המובילים גיחוך לשמע המהירות ה"נמוכה" של 30 קמ"ש. "זה הולך להיות יום ארוך" חשבתי לעצמי.
בחלק הראשון של המסע תוכנן שנרכב כל הקבוצה ביחד עד גדרה שם התנועה כבר פחות ערה.
ריבוי פנצ'רים ורמזורים עורר עצבנות קלה בקרב המובילים והוחלט להתפצל עוד קודם.
30 הקמ"ש שדובר עליהם הפכו במהירה ל 38 קמ"ש, אבל בינתיים אני מחזיק בפלוטון ואפילו שומר על קדנס גבוה.
ככל שהיום מתקדם הקצב הגבוה נותן את אותותיו וכשאנחנו פונים לכיוון מצפה בצומת טללים ומתחילות העליות אני מתחיל לנשור טיפה אחורה מהדבוקה. יאמר לזכות המובילים שבירידות הם הורידו קצב כדי לאפשר לאחרונים לתפוס אותם.
בנוסף אני במאבק מתמיד עם כף רגל ימין שכבר למעלה מחודש נרדמת לי ברכיבות, ולא עזרו החלפת קליטים, שחרור שרוכים בנעל, וגם משחקים עם המתיחות של הפדל.
אחרי העצירה האחרונה בארומה בעין עבדת השעה האחרונה גם לא היתה קלה עם כ 500 מטר טיפוס על 26 ק"מ, כאן אסף כהן המוביל ירד אחורה והתחיל לדחוף את האחרונים חזרה לפלוטון.
בסביבות 17:00 הגענו לאכסניה במצפה. 195 ק"מ כבר מאחורינו, ונותרו עוד 157 לאילת.
סה"כ יום לא קל אבל גם לא נורא. חיים מדווח לשי רשמים מהמסע, ושי שואל אם זה יותר קשה מהגראן פונדו. אני אומר לשי שהגראן פונדו היה יותר קשה, אבל צריך לחכות ולראות מה יהיה מחר עם העייפות המצטברת.
ואם העייפות המצטברת לא מספיקה, מהרגע שהגענו אני מוצא את עצמי רץ לשירותים כל חצי שעה. אני מכיר את זה מהישראמן - התיבשות. בארוחת ערב אני מוריד כ 2 ליטר לימונדה, אבל הנזק כבר נעשה. כשאני מתעורר ב 2 בלילה לעוד ביקור חפוז בשירותים אני מבין שמחר הולכת להיות אופרה אחרת לגמרי.

היום השני מתחיל בירידה חדה ממצפה למכתש. הגוף קר והגלגלים שלקחתי מפאול עם הפרופיל הלא גבוה במיוחד, אבל יותר ממה שאני רגיל, רועדים לי ימינה ושמאלה כתוצאה מרוחות הצד בירידה. מתחיל לדווש וכל השרירים ברגליים כואבים מאתמול. גווין אומר לי לעשות חימום טוב. אנחנו מתחילים בדבוקה אחת עד ארוחת הבוקר, וגם איתה אני לא מצליח להחזיק. קצת עליות ורוח, והרגליים לא מתפקדות ואני שוב לבד במדבר.
אחרי כשעה וחצי עוצרים לארוחת בוקר. כל דבר שנכנס לגוף ישר מוצא את דרכו החוצה מאחורי איזה שיח. מזל שצפיתי את זה ולקחתי עלי מגבונים. אני מקפיד לשתות המון בשביל לא להתיבש שוב, ואחרי ארוחת הבוקר אנחנו שוב מתפצלים ל 2 קבוצות. הגוף כבר הספיק להתחמם ולמרות הקצב שלעיתים גבוה מ 40 קמ"ש אני מצליח לשבת בדבוקה. ההרגשה כבר קצת יותר טובה, וגווין משחרר כמה חבר'ה לנג"ש אישי של שעה. אחרי כמה דקות יש נפילת שרשרת אצלנו, חיים מנצל את ההזדמנות לצאת להתקפה ואומר לי "בוא". האמת שאחרי כל עצירה של הפלוטון מאד קשה לרגליים להכנס חזרה לקצב, אז חשבתי לעצמי שאצא לנג"ש עד שיתפסו אותי. בעליה הראשונה אחרי 13 דקות תפסו אותי. הקצב מתגבר ואני נושר, גווין מושך ודוחף אותי חזרה. אני מעלה הילוך וחוזר, ואחרי כמה דקות שוב נושר. ברך ימין כבר כואבת מאד ואני מת שהחרא הזה יגמר כבר. בסוף מגיעים לנאות סמדר. הפיצול לכביש 12. 86 ק"מ מאחורינו. רק עוד 70 ק"מ לאילת. עכשיו החלק הקשה הם אומרים. בהוראת גווין אני מוריד ליטר מיץ טבעי + סנדוויץ חביתה אימתני (וכמובן רץ לשירותים...).
הקבוצה השניה מגיעה ואני מתלבט אם לחבור אליהם לחלק האחרון של המסע. הגוף שלי כבר מפורק ולא ברור לי איך אתמודד עם העליות והחום. יש אוטובוס שמלווה אותנו ואמור לאסוף את האחרונים שלא יעמדו בזמן הגג שתוכנן להגעה לאילת. אני מבין מהתדריך שיש מצב שהקבוצה האיטית לא תגיע לאילת ברכיבה, ומחליט למשוך עוד טיפה עם החזקים.  בסתר ליבי אני מקווה שנרכב 20 ק"מ למחסום בסיירים ואז יגידו לנו להסתובב חזרה. זה יהיה תירוץ מצוין לעלות לאוטובוס.
מתחילים לרכוב ואחרי קילומטרים בודדים אני נושר לאחור. אני נכנס לתנוחת נג"ש ורוכב 37 קמ"ש אבל לא מצליח לתפוס את הפלוטון. מה קרה להם? אמרו רגוע עד הסוף! בסוף אני מצליח להשאב חזרה לפלוטון ושוב אט אט נושר. המאבק לשבת בדבוקה גבה הרבה אנרגיה, שלא לדבר על חום של יותר מ 40 מעלות במדבר, אני צונח לאט לאט אחורה, אפילו הרכב עובר אותי. החבר'ה לא מאטים וגם לא עוצרים. אני מת להשתין אבל אם אני עוצר עכשיו אני גם מאבד איתם קשר עין. מכל הדברים שעשיתי באימונים, זו הפעם הראשונה שחשבתי שיש סיכוי שלא אסיים. אם אני מצליח להגיע לאילת ברכיבה זה הנצחון שלי. יאללה אמן שנגיע לסיירים ויסובבו אותנו. עוד 10 דקות אני אמשוך ואז אעצור להשתין. אחרי כמה דקות אני רואה שהחבר'ה עוצרים, ומחליטים להוריד קצב עד הסוף. זה כבר לא עוזר לי. אני שרוף. אני מחזיק איתם אולי עוד 10 ק"מ וברגע שהעליות מתחילות אני נושר אחורה. אני מפסיק להאבק ואומר שעדיף לי להמשיך בקצב שלי ולהגיע לאט לאט. בישראמן טסתי בחלק הזה, מצד שני בישראמן היה 35 מעלות פחות...
אני מתחיל לחשב את הקילומטרים אחורה עד נטפים. מנטפים זה כבר ירידה. הקילומטרים עוברים לאט אבל עוברים. אחרי 135 ק"מ של רכיבה לראשונה אני יודע שאני הולך לסיים את זה. שום דבר כבר לא ישבור אותי. לאט לאט עוברים עוד עליה. זכרונות מהישראמן. בהר חזקיהו ספיחי הפלוטון מתאספים לתמונה קבוצתית על רקע השלט של כביש 12. אחרי עליה קטנה נוספת בסוף גם מחסום נטפים מגיע, ואחריו הירידה המיוחלת.
אחרי כמה קילומטרים של ירידה ועוד כמה קילומטרים בתוך אילת מגיעים למלון - אני מוריד כמה ליטרים של מיץ וקולה. הרבה אורז ועוף, בריכה, ג'קוזי, ויאללה לאוטובוס.
היה קשה, "ואפילו מאד".
אפשר לאמר שבהחלט נכבשה עוד פסגה בדרך לאוסטריה.
בשבת שעתיים ועשרים ריצה בקצב הזדחלות עם יונגר ("דגש על מסוגלות").
והנה נגמר עוד שבוע שיא של 20 שעות אימון.

היו ימים

היום כתבתי בפייסבוק: "מחר 6:30 לטרון 2 משולשים + ריצה. מי בא?"

פעם כשהייתי מזמין אנשים למשולשים, בדרך כלל היתה עליהם גבינה ואורגנו.

זה לא היה לפני 9 בערב, ובדרך כלל היתה הולכת עם זה בירה.

היום, הכי קרוב שאני מגיע לבירה זה מכיוון עין כרם, אחרי הירידה מצובה.

אגב המשולש, זה אימון מעולה לרכיבה נגד השעון, רק שכדאי לרכוב עם כיוון השעון.

אגב בירה, היו ימים שבטמפו היו מייצרים בירה, ולא מגיעים לדופק 160.

פעם כשהיו מדברים איתי על גראן פונדו, הייתי בטוח שמדובר על סיר ענק עם גבינה מותכת, ולא על רכיבת אופניים של 170 ק"מ בעליה.

השלמות לשבת הייתי עושה בסופר, ולא לפני ואחרי אימון.

פעם הייתי נוסע לצימר שהיה בו ג'קוזי וארוחת בוקר מפנקת. לפני שבוע ישנתי בצימר שיועד ל 5 אנשים עם עוד 11 איש על מזרון על הרצפה, אכלתי מנה חמה ושתיתי XL. ב 12 בלילה חזרתי מריצת לילה בחושך מוחלט לאור פנסי ראש בלבד (הריצה השלישית באותו יום). החלפתי בגדים בלי להתרחץ ונמרחתי על מזרון לשעה בעוד אנשים כל הזמן קמים ואוכלים מעלי מנות חמות וקורנפלקס. אחרי שעת שינה העירו אותי ב 3:30 כי הגיע תורי לצאת לריצה הבאה.

בחמישי הבא אני יורד לאילת. פעם זה היה לוקח 4 שעות ברכב, או פחות משעה בטיסה. עכשיו זה ייקח יומיים של רכיבה. עם עצירה ללילה במצפה רמון.

פעם הייתי מוריד סדרות ורואה אותן בסטרימר בסלון, היום אני מוריד סדרות בשביל שיהיה לי מה לראות בשעה וחצי אימון על הטריינר (זה קומבינציה של פרק משחקי הכס + פרק האוס, או משחקי הכס + 2 מתוך: לגדל את הופ/המפץ הגדול/איך פגשתי את אמא).

היו ימים שאם הייתי מתעורר ב 4:30, הייתי הולך למטבח, מכין לרועי בקבוק, וחוזר לישון. היום כשאני מתעורר ב 4:30 אני מתלבש ומתארגן בשקט בשביל לא להפריע לרועי להמשיך לישון.

היו ימים שהייתי הולך לאימון לפני העבודה. היום אני עובד בין האימונים.

היו ימים... עוד חודשיים אולי הם יחזרו