אמור זה שם של דג

אמור זה שם של דג.
גם קרפיון.
למעשה אמור זה סוג של קרפיון, נקרא גם "קרפיון עשב".
סתם לידע כללי.

בסרט דלתות מסתובבות יש רגע שהעלילה מתפצלת לשתי עלילות שקורות במקביל, ונקבעו ברגע אחד שהוביל להשתלשלות אחרת לגמרי. תכנית האימונים שלי לחודש יוני, היתה כתובה במלואה עד האיירונמן, עוד לפני ההתרסקות שלי. גם כאן היתה השתלשלות אחרת לגמרי וגם היא נקבעה ברגע אחד.

4 שבועות לתחרות:
בתכנית: שבוע התאוששות מהמחנה. פחות מ 10 שעות אימונים.
בפועל: הרבה מאד זמן במיטה, הרבה משככי כאבים, משלים את כל הסדרות ששמרתי לאימונים על הטריינר. הולך למומחה כתף שקובע שלא צריך ניתוח (לפחות זה). לקראת סוף השבוע מתחילות סחרחורות ובחילות ואני לא מצליח לישון כי כל פעם שאני עוצם עיניים אני מרגיש כאילו אני על סירה. בשבוע הזה איבדתי 2 קילו מסת שריר.

3 שבועות לתחרות:
בתכנית: פיק קטן של עומס לפני הטייפר. ביום שישי תוכננה סימולציית תחרות באוזון 11, ובשבת רכיבה של 4 שעות.
בפועל: הסחרחורות מאובחנות כורטיגו. מסתבר שכתוצאה מהנפילה התנתקו כמה קריסטלים באוזן הפנימית ונדדו לתעלה אחרת והם גורמים לסחרחורות ולבחילות. הטיפול - סידרה של מניפולציות של הגוף בכל מיני זוויות כדי להוציא את הקריסטלים הסוררים מהתעלה. בנוסף אני נדרש לישון יומיים בישיבה והולך עם צווארון רפואי כדי שלא יחזרו לתעלה הבעייתית בטעות - תענוג. לפחות היורו התחיל אז יש מה לראות בטלויזיה כשאני לא ישן בלילה. במקביל מתחיל פיזיותרפיה לכתף וטווח התנועה גדל לאט לאט. לקראת סוף השבוע גזירות הורטיגו מסתיימות ואני יכול לישון כמו בן אדם. האמון ברפואה הציבורית חוזר אלי אחרי ההצלחה המסחררת שלהם לאבחן את הבעיה ולפתור אותה בטייק אחד. בשבת הולך לעודד את החברים בטריאתלון ת"א - כל כך הרבה זמן לא קמתי לפני 6 בבוקר, אני לא רגיל. אחרי תום הורטיגו חזר התאבון והתחלתי לאכול כמו בהמה. המשקל עלה בחזרה (הפעם לא מסת שריר).

שבועיים לתחרות:
בתכנית: כניסה לטייפר.
בפועל: חזרה לעבודה והגדלת טווחי תנועה. 5 פעמים ביום תרגילי פיזיותרפיה. צילום נוסף למעקב שלא נראה כל כך טוב.
הצלקת במצח מסרבת להעלם וילדים עוצרים אותי בבהלה ברחוב ושואלים מה קרה לי... קונה משחה סופר יקרה, שייקח 3 חודשים עד שנדע אם היא עובדת :-)

שבוע התחרות:
בתכנית: בארץ ריצה קלה, שחיה קצרה, ורכיבת שחרור. טיסה לחו"ל וכמה אימונים על מסלול התחרות.
בפועל: הולך לרופא שלא אוהב את הצילום וממליץ לנתח. לחץ!!!!! בעזרת נחישות , עזרה מכמה חברים (וכמה מאות שקלים) מצליח להדחק לתור דחוף למומחה המקורי והוא מרגיע שדבר לא השתנה וממשיכים בתכנית המקורית. בינתיים מרגיש שהעצם התחילה להתאחות, וזה גם מעודד. בפיזיותרפיה מתחיל להרים את הידיים למעלה ולהגדיל את טווחי התנועה. מקבל אישור לרכיבה על טריינר ולשחיית חזה.
החברים שלי עולים על מטוס ברגעים אלה לחו"ל. ביום ראשון הם יעמדו על קו הזינוק, ואני אשב מול המחשב ואעקוב. לפחות את גמר היורו אני אראה.

בשיר Beautiful Boy אומר ג'ון לנון "החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות".
מכל הקלישאות ששמעתי בחודש האחרון, לזו אני הכי מתחבר.
אין מה לעשות. Shit happens, והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
לעסוק במה יכול היה להיות או מה צריך היה להיות זה בדרך כלל סתם מבאס.
בכל מקרה אחרי התחרות תכננתי כמה חודשי פגרה וזמן משפחה. פשוט מתחילים את זה קצת יותר מוקדם.

כמו שאמר לי השבוע מאמן עבר יקר שלי, אוסטריה לא הולכת לשום מקום. את התחרות מקיימים כל שנה, וגם השנה שלי תגיע.


בהצלחה לחברים שלי שטסים בשעות אלו ממש לאוסטריה.
תשמרו על עצמכם, ואל תשכחו לחייך על קו הסיום.

סוף הסיפור

אני עדיין לא זוכר את ההתרסקות, והפרטים המלאים שלה כנראה ישארו בגדר ניחוש.

אני זוכר צרעה מתישבת לי על זרוע שמאל, אני זוכר במעורפל אובדן שליטה, והדבר הבא שאני זוכר זה שאני יושב על הכביש ומוטרד שצריך לאסוף את הצ'ופצ'יקים שמכסים את האירובר.

המחנה דווקא התחיל באיזי. חברתי לקבוצה היותר איטית ביום הראשון והרכיבה היתה טיול מבחינתי.

השחיה אחר הצהרים היתה מלחמה בים סוער וגלי, אבל שמחתי שהייתי בין הבודדים שנכנסו להקפה שניה עד המצוף וחזרה.

הריצה בערב היתה קצת יותר קשה, אבל עדיין הגעתי רענן יותר מרוב האנשים ליום השני.

ביום השני כבר חולקנו ל 3 קבוצות ואני הייתי באמצעית. פרט אלי כולם היו יום לפני כן בקבוצה החזקה ולכן עייפים יותר. היום השני התחיל בטיפוס לרמת הגולן שהצלחתי להצמד לחבורת החוד הודות לרעננות שלי. כשהגענו לירידות רוחות צד עזות גרמו לי להוריד מהירות ולנשור מהפלוטון עד לפניה ימינה (כשרוחות הצד הפכו לרוחות פנים).

לא יודע איך זה קרה אבל מצאתי את עצמי מוביל את הפלוטון לצד גווין מול רוח פנים במהירות 35 קמ"ש למשך 10 ק"מ וגווין עוד מרסן אותי שאוריד מהירות.

גלידה באניעם והפסקה די ארוכה ואחריה נותרו עוד 50 ק"מ במגמת ירידה.

לוקח לי זמן להתחמם אחרי הפסקות ארוכות, ומהר מאד מצאתי את עצמי משתרך מאחור.

למרות זאת המהירות היתה גבוהה והיו רוחות חזקות שאפשרו לי לרדת לאירובר רק למקטעים קצרים. הפערים מול אחרוני הדבוקה נשמרו קבועים אבל החום, הרוחות, והעייפות עשו את שלהם. אני זוכר צרעה מתישבת על יד שמאל. לא זוכר אם ניסיתי לגרש אותה בימין, או סתם נבהלתי ואיבדתי שליטה אבל אני זוכר את עצמי שרוע על הכביש. עוברי אורח ואורלי מקיפים אותי, וכאבים בכתף שמאל. כמה זמן עבר עד שהגיע האמבולנס אני לא יודע אבל כנראה שזה היה מהר.

באמבולנס שאלו אותי איך זה קרה ואמרתי שאני לא זוכר. כיסף, שליווה אותי באמבולנס, אמר לחובשת שסיפרתי להם שניסיתי לגרש דבורה. כשהוא אמר את זה חזר לי הפלאש של הצרעה על היד, אבל לא זכרתי איך הגעתי למצב הזה. לא זכרתי עם איזה מאמן יצאנו, איך הגעתי למצב שרכבתי לבד ואת כל האימון מרגע שיצאנו מאניעם.

אח"כ הזכרונות חזרו אלי אבל די הלחצתי את כיסף עם השאלות שלי.

החלפנו אמבולנס בשביל שאוכל לקבל מורפיום, וכבר באמבולנס הבנתי שהסיכויים שאגיע לאוסטריה קלושים. כיסף ניסה לעודד אותי שאולי זו רק פריקה ומחזירים את זה למקום, אבל בבית החולים עוד לפני הצילום, הרופא קבע - שבר בעצם הבריח. זהו זה - הסיפור גמור.

הצילום אישר את הדיאגנוזה, ו CT עמוד שדרה וראש שללו נזקים נוספים.

כשהגעתי הביתה והורדתי את הבגדים מצאתי חבלות לאורך כל צד שמאל, אבל הן התגמדו לעומת הכאבים בכתף.

כל החבלות על הגוף, השפשוף בגודל חצי מהמצח, המראה של הקסדה שקיבלה שפשוף חזק מבחוץ וסדק מבפנים מלמדים שיצאתי די בזול והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. היה לי גם מזל שהרכב היה ממש מאחורי ואורלי היתה עירנית מספיק בשביל לבלום בזמן. היות ורכבנו בכביש ללא שוליים נפלתי באמצע הכביש ואם הרכב לא היה מאחורי נהג מזדמן היה יכול לעלות עלי בקלות.

כואב לי על השנה שהשקעתי באימונים לאוסטריה, על כל הכסף שנזרק לפח כי לא דאגתי לביטוח ביטולים, כואב לי שאני רואה את רועי מתרוצץ ואני לא יכול להרים אותו, ואני לא יודע מה יהיה. החודשים האחרונים היו מאד קשים למשפחה שלי והחודשיים הקרובים יהיו קשים אפילו יותר. אם עד עכשיו עוד יכלתי לעזור עם רועי כשהייתי חוזר מאימונים, עכשיו אני מושבת לחלוטין ואפילו צריך שיעזרו לי.

למרות כל האכזבה, אני יודע שאני בר מזל. שיכל להגמר הרבה יותר רע ואני צריך להגיד תודה שחזרתי למשפחה שלי.

עצם הבריח תתאחה ואני אחזור לפעילות מלאה.

לגבי חלום האיירונמן אני לא יודע מה יהיה. לא יודע אם אהיה מוכן נפשית להתחיל הכל מהתחלה, ואני לא יודע אם אני מוכן להעביר את המשפחה שלי בעוד סאגה כזו של אימונים.

ביום שישי מתחיל היורו, אם אני כבר בבית לפחות שיהיה מה לראות בטלויזיה...

10 ימים, 3 אימונים, ולא מעט סרטים

עוד 5 שעות אני צריך לקום למחנה אימונים, אבל את השבוע וחצי האחרונים חייבים לסכם כי למחנה כנראה יגיע פוסט משל עצמו.
הרכיבה לאילת והריצה שאחריה גבו מחיר כבד.
בראשון עוד לא הרגשתי את זה. גווין ביטל לי את הריצה בגלל העומס המצטבר מהסופ"ש ונסעתי במיוחד לים כדי לראות שהוא גלי ולחזור הביתה. הבריכה סגורה בראשון אז היום הזה הפך ליום מנוחה.
בערב התחלתי להרגיש נימול מוזר באצבעות ברגל ימין. ספציפית באצבע הרביעית. זה דומה לנימול שהתחלתי להרגיש במהלך רכיבה - מה שמוזר היה שזו פעם ראשונה שזה מגיע במנוחה.
ביום שני כבר קבעתי מראש עם חנן (בסמס מנאות סמדר ביום שישי כשכבר היה ברור לי שאזדקק לשירותיו), וכך לא יכלתי להתאמן גם בשני - יומיים רצוף ללא אימונים (מאד נדיר במחוזותינו).
הנימול ברגל התגבר בשני והופיעו גם כאבים תחת הקשת.
בשלישי קמתי ב 5 לאימון שחיה עם בחילות, כאב ראש ורגל מאד כואבת. זה היה סימן טוב להשאר בבית. הרגל, כך אמרו לי המומחים - רק צריכה קצת מנוחה.
גווין אמר שמבחינתו אני יכול גם לא להתאמן כל השבוע אחרי הסופ"ש הקודם, ועדיף לנוח מאשר להסתכן בפציעה.
גם על אימון הטריינר של שלישי בערב ויתרתי, וגם על הטריינר של רביעי כשהכאבים עברו לכרית כף הרגל, והנימול המשיך להציק לסירוגין.
בחמישי שחיתי שעה מתוך רגשות אשמה על חוסר האימונים השבוע.
בחמישי כבר התחלתי להכנס לסרטים ואף קבעתי עם יעל טיפול שיאצו לשישי. התחלתי גם לשים טייפ לפי סרטונים באינטרנט שעזר באופן זמני ואז התחיל להציק.
הטיפול של יעל לא ממש הועיל ואחריו התחלתי לחשוב שאולי לא מנוחה היא מה שרגל צריכה אלא גירוי להזרמת הדם. התאוריה הסתמכה על צהרי שישי בהם הלכתי עם נעמה ורועי לים (יש גם יתרונות ללא להתאמן), ובהליכה היחפה על החול לא הרגשתי בכלל כאבים או נימול.  כדי לבדוק את התאוריה ניסיתי לרוץ בשישי בערב 15 דקות קל - האצבע קפואה ורדומה.
בשבת ארחנו את המשפחה לקראת שבועות, מה שהסיח את דעתי ממצב הרגל.
קמתי בראשון בבוקר למשחה עינב המאולתר והרגשתי טוב. באופטימיות זהירה הכנסתי גם נעלי ריצה לתיק, כדי שאולי ארוץ חצי שעה אחרי השחיה (אולי נפתח את השבוע הזה ברגל ימין, אחרי שבוע שלם עם שעת אימונים בודדה).
אחרי 4 ק"מ בים שוב חזר הנימול והחלטתי לוותר על הריצה.
יום ראשון הוקדש כולו לסרטים וחיפושים באינטרנט אחר מומחי כף רגל, ואבחנות רשת לבעיה שלי.
אין כמו האינטרנט על מנת לעודד היפוכונדריה, וחיש מהר מצאתי אבחנה "מורטון נוירומה". בדרך כלל נגרם מהליכה בנעלי עקב, אבל גם יכול להיות תגובה ללחץ מהקליט.
האבחנה התאימה בשלמות לסימפטומים, ובמיוחד לנימול באצבע הרביעית. הדבר המעודד היה שכדורים אנטי דלקתיים (מה שעוד לא ניסיתי) יכולים להועיל.
התחלתי להתלבט אם לממש את עודפי הארקוקסיה ששוכבים אצלי בבית.
איך שיצא החג קצת חפרתי לגווין וחנן בטלפון, ולבסוף החלטתי לא להתחיל עדיין טיפול בארקוקסיה. לקחתי רשימת טלפונים של מומחים, פיזיותרפיסטים והשד יודע מה וגם קבעתי עם חנן בבוקר טיפול ארוך במיוחד.
בשלב הזה הייתי בטוח שאני לא מגיע כשיר למחנה, ומי יודע מה יהיה עד אוסטריה עוד חודש...
בבוקר התקשרתי לכל המומחים שכמובן לאיש מהם אין תור פנוי בשבועיים הקרובים. אמרתי שאתן לחנן צ'אנס (הייתי מאד סקפטי) ואם הוא יאכזב נפנה לפיזיותרפיסט אחר שהמליצו עליו, ואם גם זה לא ילך - נבטל את המחנה.
חנן עשה שיעורי בית (אחרי שחפרתי לו בלילה שלפני) וחיכה לי עם ספר אנטומיה. חצי מעבודתו היא בעצם פסיכולוגיה, והוא הסביר לי כבר בערב הקודם שרוב הבעיה שלי בראש. מצד שני, תחושה לא מוכרת חודש לפני תחרות שאני מתאמן אליה 9 חודשים, אפשר להבין אותי...
משהו לוחץ על העצב, כך אמר חנן - וזה גורם לנימול. אספקת הדם תקינה ובשורה התחתונה אני יכול גם לעשות פעילות ככה. למרות זאת נחפש את מקור הבעיה. חנן חפר וחפר ובסוף מצא. השריר של אגן ימין (מה שחנן מכנה "אוכפי הפלדה") גדל מאד, ולוחץ על העצב שמתחיל ברגל (360 ק"מ ביומיים זה לא צחוק, ואנחנו כבר יודעים שאצלי ימין עושה את רוב העבודה). אחרי חפירות כואבות מאד העצב שוחרר. עם זאת הרגל עדיין קצת נוקשה כתוצאה מהעומס.
יצאתי מהטיפול מעודד, וגם קצת כואב, ועם שיעורי בית להגדלת טווח התנועה של כף הרגל.
אחרי כמה שעות החלו קצת כאבים בכף הרגל כתוצאה מהלחיצות בטיפול - וגם הנימול הופיע לפרקים קצרים.
בשלב הזה החלטתי להתחיל בארקוקסיה במינון נמוך על מנת להגיע למחנה כשיר.
בשלישי בשחיה מעט נימול, ואחר כך חצי שעה ריצה גם מעט נימול אבל לא מפריע לרוץ.
ברביעי יתכן שהארקוקסיה כבר נכנסה לפעולה ואולי זה תוצאות של הטיפול אבל הרגל כבר במצב הרבה יותר טוב.
את המחנה אעשה בזהירות רבה, שכן אני מגיע אליו לא בשיאי (למרות שבוע וחצי של מנוחה). אני לא זוכר מתי קרה שלא רכבתי שבוע וחצי, ולכן נחזור לעניינים לאט לאט.
מה שכן כל הבטלה הזו הרגילה אותי לישון 7 שעות בלילה, ויש לי פחות מ 5 לקראת מחר אז שיהיה לילה טוב ומחנה רגוע...

הי דרומה

הכותרת של המייל שקיבלתי מאייל פרל היתה "הדרך לאיש הברזל אוסטריה 2012 עוברת מעינת לאילת".
לא היתה ברירה. אם זו הדרך צריך לעבור בה.
האמת שחשבתי שמצפה לי טיול. הרי עברתי כבר את הגראן פונדו, שכולו טיפוס מתמשך. הדרך הזו אמורה להיות הרבה יותר מישורית, ופה אשב בפלוטון ולא אמצא את עצמי לבד מול הרוח. (אז חשבתי...)
חולקנו ל 2 קבוצות. הקבוצה הראשונה היתה אמורה לרכוב ב 29-31 קמ"ש, והשניה במהירות 25-26.
כבר בתדריך קלטתי בעיני המובילים גיחוך לשמע המהירות ה"נמוכה" של 30 קמ"ש. "זה הולך להיות יום ארוך" חשבתי לעצמי.
בחלק הראשון של המסע תוכנן שנרכב כל הקבוצה ביחד עד גדרה שם התנועה כבר פחות ערה.
ריבוי פנצ'רים ורמזורים עורר עצבנות קלה בקרב המובילים והוחלט להתפצל עוד קודם.
30 הקמ"ש שדובר עליהם הפכו במהירה ל 38 קמ"ש, אבל בינתיים אני מחזיק בפלוטון ואפילו שומר על קדנס גבוה.
ככל שהיום מתקדם הקצב הגבוה נותן את אותותיו וכשאנחנו פונים לכיוון מצפה בצומת טללים ומתחילות העליות אני מתחיל לנשור טיפה אחורה מהדבוקה. יאמר לזכות המובילים שבירידות הם הורידו קצב כדי לאפשר לאחרונים לתפוס אותם.
בנוסף אני במאבק מתמיד עם כף רגל ימין שכבר למעלה מחודש נרדמת לי ברכיבות, ולא עזרו החלפת קליטים, שחרור שרוכים בנעל, וגם משחקים עם המתיחות של הפדל.
אחרי העצירה האחרונה בארומה בעין עבדת השעה האחרונה גם לא היתה קלה עם כ 500 מטר טיפוס על 26 ק"מ, כאן אסף כהן המוביל ירד אחורה והתחיל לדחוף את האחרונים חזרה לפלוטון.
בסביבות 17:00 הגענו לאכסניה במצפה. 195 ק"מ כבר מאחורינו, ונותרו עוד 157 לאילת.
סה"כ יום לא קל אבל גם לא נורא. חיים מדווח לשי רשמים מהמסע, ושי שואל אם זה יותר קשה מהגראן פונדו. אני אומר לשי שהגראן פונדו היה יותר קשה, אבל צריך לחכות ולראות מה יהיה מחר עם העייפות המצטברת.
ואם העייפות המצטברת לא מספיקה, מהרגע שהגענו אני מוצא את עצמי רץ לשירותים כל חצי שעה. אני מכיר את זה מהישראמן - התיבשות. בארוחת ערב אני מוריד כ 2 ליטר לימונדה, אבל הנזק כבר נעשה. כשאני מתעורר ב 2 בלילה לעוד ביקור חפוז בשירותים אני מבין שמחר הולכת להיות אופרה אחרת לגמרי.

היום השני מתחיל בירידה חדה ממצפה למכתש. הגוף קר והגלגלים שלקחתי מפאול עם הפרופיל הלא גבוה במיוחד, אבל יותר ממה שאני רגיל, רועדים לי ימינה ושמאלה כתוצאה מרוחות הצד בירידה. מתחיל לדווש וכל השרירים ברגליים כואבים מאתמול. גווין אומר לי לעשות חימום טוב. אנחנו מתחילים בדבוקה אחת עד ארוחת הבוקר, וגם איתה אני לא מצליח להחזיק. קצת עליות ורוח, והרגליים לא מתפקדות ואני שוב לבד במדבר.
אחרי כשעה וחצי עוצרים לארוחת בוקר. כל דבר שנכנס לגוף ישר מוצא את דרכו החוצה מאחורי איזה שיח. מזל שצפיתי את זה ולקחתי עלי מגבונים. אני מקפיד לשתות המון בשביל לא להתיבש שוב, ואחרי ארוחת הבוקר אנחנו שוב מתפצלים ל 2 קבוצות. הגוף כבר הספיק להתחמם ולמרות הקצב שלעיתים גבוה מ 40 קמ"ש אני מצליח לשבת בדבוקה. ההרגשה כבר קצת יותר טובה, וגווין משחרר כמה חבר'ה לנג"ש אישי של שעה. אחרי כמה דקות יש נפילת שרשרת אצלנו, חיים מנצל את ההזדמנות לצאת להתקפה ואומר לי "בוא". האמת שאחרי כל עצירה של הפלוטון מאד קשה לרגליים להכנס חזרה לקצב, אז חשבתי לעצמי שאצא לנג"ש עד שיתפסו אותי. בעליה הראשונה אחרי 13 דקות תפסו אותי. הקצב מתגבר ואני נושר, גווין מושך ודוחף אותי חזרה. אני מעלה הילוך וחוזר, ואחרי כמה דקות שוב נושר. ברך ימין כבר כואבת מאד ואני מת שהחרא הזה יגמר כבר. בסוף מגיעים לנאות סמדר. הפיצול לכביש 12. 86 ק"מ מאחורינו. רק עוד 70 ק"מ לאילת. עכשיו החלק הקשה הם אומרים. בהוראת גווין אני מוריד ליטר מיץ טבעי + סנדוויץ חביתה אימתני (וכמובן רץ לשירותים...).
הקבוצה השניה מגיעה ואני מתלבט אם לחבור אליהם לחלק האחרון של המסע. הגוף שלי כבר מפורק ולא ברור לי איך אתמודד עם העליות והחום. יש אוטובוס שמלווה אותנו ואמור לאסוף את האחרונים שלא יעמדו בזמן הגג שתוכנן להגעה לאילת. אני מבין מהתדריך שיש מצב שהקבוצה האיטית לא תגיע לאילת ברכיבה, ומחליט למשוך עוד טיפה עם החזקים.  בסתר ליבי אני מקווה שנרכב 20 ק"מ למחסום בסיירים ואז יגידו לנו להסתובב חזרה. זה יהיה תירוץ מצוין לעלות לאוטובוס.
מתחילים לרכוב ואחרי קילומטרים בודדים אני נושר לאחור. אני נכנס לתנוחת נג"ש ורוכב 37 קמ"ש אבל לא מצליח לתפוס את הפלוטון. מה קרה להם? אמרו רגוע עד הסוף! בסוף אני מצליח להשאב חזרה לפלוטון ושוב אט אט נושר. המאבק לשבת בדבוקה גבה הרבה אנרגיה, שלא לדבר על חום של יותר מ 40 מעלות במדבר, אני צונח לאט לאט אחורה, אפילו הרכב עובר אותי. החבר'ה לא מאטים וגם לא עוצרים. אני מת להשתין אבל אם אני עוצר עכשיו אני גם מאבד איתם קשר עין. מכל הדברים שעשיתי באימונים, זו הפעם הראשונה שחשבתי שיש סיכוי שלא אסיים. אם אני מצליח להגיע לאילת ברכיבה זה הנצחון שלי. יאללה אמן שנגיע לסיירים ויסובבו אותנו. עוד 10 דקות אני אמשוך ואז אעצור להשתין. אחרי כמה דקות אני רואה שהחבר'ה עוצרים, ומחליטים להוריד קצב עד הסוף. זה כבר לא עוזר לי. אני שרוף. אני מחזיק איתם אולי עוד 10 ק"מ וברגע שהעליות מתחילות אני נושר אחורה. אני מפסיק להאבק ואומר שעדיף לי להמשיך בקצב שלי ולהגיע לאט לאט. בישראמן טסתי בחלק הזה, מצד שני בישראמן היה 35 מעלות פחות...
אני מתחיל לחשב את הקילומטרים אחורה עד נטפים. מנטפים זה כבר ירידה. הקילומטרים עוברים לאט אבל עוברים. אחרי 135 ק"מ של רכיבה לראשונה אני יודע שאני הולך לסיים את זה. שום דבר כבר לא ישבור אותי. לאט לאט עוברים עוד עליה. זכרונות מהישראמן. בהר חזקיהו ספיחי הפלוטון מתאספים לתמונה קבוצתית על רקע השלט של כביש 12. אחרי עליה קטנה נוספת בסוף גם מחסום נטפים מגיע, ואחריו הירידה המיוחלת.
אחרי כמה קילומטרים של ירידה ועוד כמה קילומטרים בתוך אילת מגיעים למלון - אני מוריד כמה ליטרים של מיץ וקולה. הרבה אורז ועוף, בריכה, ג'קוזי, ויאללה לאוטובוס.
היה קשה, "ואפילו מאד".
אפשר לאמר שבהחלט נכבשה עוד פסגה בדרך לאוסטריה.
בשבת שעתיים ועשרים ריצה בקצב הזדחלות עם יונגר ("דגש על מסוגלות").
והנה נגמר עוד שבוע שיא של 20 שעות אימון.

היו ימים

היום כתבתי בפייסבוק: "מחר 6:30 לטרון 2 משולשים + ריצה. מי בא?"

פעם כשהייתי מזמין אנשים למשולשים, בדרך כלל היתה עליהם גבינה ואורגנו.

זה לא היה לפני 9 בערב, ובדרך כלל היתה הולכת עם זה בירה.

היום, הכי קרוב שאני מגיע לבירה זה מכיוון עין כרם, אחרי הירידה מצובה.

אגב המשולש, זה אימון מעולה לרכיבה נגד השעון, רק שכדאי לרכוב עם כיוון השעון.

אגב בירה, היו ימים שבטמפו היו מייצרים בירה, ולא מגיעים לדופק 160.

פעם כשהיו מדברים איתי על גראן פונדו, הייתי בטוח שמדובר על סיר ענק עם גבינה מותכת, ולא על רכיבת אופניים של 170 ק"מ בעליה.

השלמות לשבת הייתי עושה בסופר, ולא לפני ואחרי אימון.

פעם הייתי נוסע לצימר שהיה בו ג'קוזי וארוחת בוקר מפנקת. לפני שבוע ישנתי בצימר שיועד ל 5 אנשים עם עוד 11 איש על מזרון על הרצפה, אכלתי מנה חמה ושתיתי XL. ב 12 בלילה חזרתי מריצת לילה בחושך מוחלט לאור פנסי ראש בלבד (הריצה השלישית באותו יום). החלפתי בגדים בלי להתרחץ ונמרחתי על מזרון לשעה בעוד אנשים כל הזמן קמים ואוכלים מעלי מנות חמות וקורנפלקס. אחרי שעת שינה העירו אותי ב 3:30 כי הגיע תורי לצאת לריצה הבאה.

בחמישי הבא אני יורד לאילת. פעם זה היה לוקח 4 שעות ברכב, או פחות משעה בטיסה. עכשיו זה ייקח יומיים של רכיבה. עם עצירה ללילה במצפה רמון.

פעם הייתי מוריד סדרות ורואה אותן בסטרימר בסלון, היום אני מוריד סדרות בשביל שיהיה לי מה לראות בשעה וחצי אימון על הטריינר (זה קומבינציה של פרק משחקי הכס + פרק האוס, או משחקי הכס + 2 מתוך: לגדל את הופ/המפץ הגדול/איך פגשתי את אמא).

היו ימים שאם הייתי מתעורר ב 4:30, הייתי הולך למטבח, מכין לרועי בקבוק, וחוזר לישון. היום כשאני מתעורר ב 4:30 אני מתלבש ומתארגן בשקט בשביל לא להפריע לרועי להמשיך לישון.

היו ימים שהייתי הולך לאימון לפני העבודה. היום אני עובד בין האימונים.

היו ימים... עוד חודשיים אולי הם יחזרו

טיפוסים

מי שמתאמן לאיש ברזל, יפגוש במהלך הדרך לא מעט טיפוסים.
מה שיפה במדינה הקטנה שלנו, היא שכמעט בכל מקום בה אפשר למצוא טיפוסים כאלה ואחרים.
הטיפוסים של ההתנחלויות: בית אריה, סלעית ואלפי מנשה, הם טיפוסים נחמדים. אחרי כל מפגש משאירים אותך עם טעם של עוד, ואין בעיה לפגוש אותם כמה פעמים באותו אימון.
כשעולים רמה פוגשים את הטיפוסים של איזור בית שמש: הטיפוס לנס הרים, הטיפוס לצור הדסה, והמלך הבלתי מעורער - הטיפוס לצובה. כל מפגש עם אחד מהטיפוסים האלה (שלא לדבר על קומבינציה של 2 או יותר) משאיר אותך עם תחושת הישג ומסוגלות.
יש כמובן לא מעט טיפוסים באיזור הדרום: את נטפים פגשתי בישראמן, את החברים שלו כנראה אפגוש ברכיבה לאילת בעוד קצת פחות מחודש.
בשבועיים האחרונים, פגשתי מקרוב את הטיפוסים של איזור הצפון, ולהם מוקדש הפוסט הזה.
ביום שישי האחרון נערך אירוע ראשון מסוגו בארץ - גראן פונדו.
מדובר במסע אופנים, הנחלק ל 3 מסלולים: קצר, בינוני והחיבור של שניהם שנקרא באופן מפתיע "הארוך".
המסלול הקצר מתחיל מאתר סקי בגלבוע. כולל טיפוס דרך נוף גלבוע. ירידה לכביש 90 ורכיבה צפונה עד לחמת גדר.
המסלול הבינוני מתחיל בחמת גדר, מטפס דרך מבוא חמה לרמת הגולן, ומשם על כביש 98 (פרט למעקף קטן דרך יער אודם) עד למג'דל שמס ומשם לחרמון עד לנקודת הסיום ברכבל תחתון.
המסלול הארוך כאמור הוא החיבור של שניהם. 169 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של 3300 מטר.
כמובן שזה הרבה מעבר לכל רכיבה שאי פעם עשיתי, ואם משקללים את הטיפוס המצטבר - זה בהחלט מעבר למה שאדרש במסלול הרכיבה באיירונמן אוסטריה.
למרות שהתשובה היתה ברורה, שאלתי את גווין לאיזה מסלול להרשם. כמובן שהתשובה היתה לארוך. הוא רוצה שאני אחווה משברים. עוד נדבר על המשברים האלה.
בשביל להקטין את אלמנט ההפתעה, הצטרפתי בשישי שעבר (חג שני של פסח) לרכיבת הכנה של חבר'ה מ"עולם המים" שכללה את המסלול הבינוני (פחות או יותר) וזו אכן יצרה תחושת בטחון (מפוקפקת) לקראת הדבר האמיתי.
אחרי שרכיבת ההכנה לקחה לי 5:10 שעות נטו ו 6 שעות ברוטו. הערכתי כי המסלול המלא ייקח לי 8.5 שעות נטו ו 10 שעות ברוטו.
כמו במשחקי הכס, הטיפוסים של הצפון הם טיפוסים קשים, וחשוב לתת להם כבוד. מי שלא נותן כבוד - עשוי להענש.
את הגלבוע כבר טיפסתי במחנה האימונים בדצמבר. הפעם טיפסנו אותו מהחלק המתון יותר. בהחלט טיול נחמד לחימום. דרך נוף מרהיבה - במיוחד הגלישה למטה מקו הרכס.
הרכיבה לחמת גדר הוגדרה בגדר מסע והמטרה היתה לשמור כוחות לבאות. בדרך ראינו את עמרי וגיל מתרחקים בפלוטון קדמי, ולא נפגוש אותם עד הסיום.
הגענו לחמת גדר אחרי 3 שעות עם 70 ק"מ ברגליים. חיכיתי בסבלנות שיוזנק המקצה התחרותי (שמה לי ולהם?). אח"כ ניגשתי בניחותא למלא איזוטוני. הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד אחרי. מה, כולם כבר יצאו בזמן שמילאתי מים? עליתי על האופניים והתחלתי לטפס. מרכיבת ההכנה הטיפוס הזה לא זכור לי כמשהו נורא. אמנם תלול מאד אבל נגמר מהר. מהר מאד ראיתי את הורוד-גייז של מיי וויי כמה עשרות מטרים לפני וצמצמתי לכיוון שי ויונגר. יכול להיות שההכרות עם העליה נסכה בי קצת בטחון עודף וטיפסתי הפעם מהר יותר מהפעם הראשונה. חשוב לציין שטיפוסים דורשים שיינתן להם הכבוד הראוי, ואם לא התייחסתי בכבוד לטיפוס מסוים, יש מצב שהטיפוס שבא אחריו יתנקם בי.
כזכור לי אחרי הטיפוס למבוא חמה חיכה לי מישור מפנק. שמחתי מאד על האירובר ונכנסתי לתנוחת נג"ש עד שהדבקתי את הפלוטון של עולם המים. המשכתי איתם עד לפניה ימינה בצומת מגשימים, למרות שהרגשתי שהנסיון להחזיק איתם טוחן לי את הרגליים, אבל הנחתי שעדיף איתם מאשר בלעדיהם.
הגעתי לצומת מגשימים בתחושה מעודדת וטובה. כמעט 100 ק"מ ברגליים, ואולי אפילו נסיים בפחות מ 8 שעות נטו.
אחרי תחנת ההזנה במגשימים, צוות מייוויי מקבל החלטה לנטוש את הפלוטון של עולם המים כיוון שהקצב מהיר לנו מדי.
אחרי 100 ק"מ, אנחנו נשארים לבד: שי, יונגר ואני ועומדים לפגוש את הטיפוס הבא.
הטיפוס מרמת מגשימים עד לצומת אל-רום הוא טיפוס ערמומי. בניגוד למבוא חמה, במבט ראשון זה בכלל לא נראה כמו טיפוס. אבל ה 45 ק"מ האלה שמתחילים בגובה 400 ומסתיימים ב 1000 מטר הם עליה מתמדת שלא מרפה ולא נותנת מנוח. הטיפוס הזה הוא טיפוס מפנק - והוא דואג לפנק אותנו ברוחות פנים וצד של 40 קמ"ש במקרה הטוב.
אחרי 103 ק"מ הטריו שלנו מתפרק. שי כ 200 מטר לפני ויונגר אי שם מאחורי. נשארתי לבד מול הרוח והעליות. משבר ראשון. הרגליים כואבות, המהירות מתקרבת לתחום החד ספרתי, יש עוד 60 ק"מ כאלה, והמבושים - אוי המבושים. זכרתי את הסבל הזה מלפני שבוע אבל אז היה פלוטון שעבד בשבילי וגם הגעתי עם רגליים הרבה פחות עייפות.
אחרי כמה קילומטרים כאלה אני מחליט לעצור להשתין ולשחרר קצת את איזור המבושים. אני אוכל ושותה קצת ועולה על האופניים עם כוחות מחודשים. את שי אני כבר לא רואה באופק. שוב נכנס לתנוחת נג"ש ומתחיל לעבוד (ותודה לכידון "קרני השור" שלא נאלצתי לפרק כיוון שלא נרשמתי למקצה התחרותי). לאט לאט המהירות עולה ואחרי כמה קילומטרים אני רואה באופק משהו שנראה כמו הפלוטון של עולם המים. אני ממשיך ללחוץ כי אני יודע שאם אצליח להדביק אותם אצטרך לעבוד הרבה פחות קשה. אני רואה עליה באופק ומקווה שאצליח להגיע אליהם לפניה כי ממש לא בא לי לעלות אותה לבד. לא מצליח להגיע לפני העליה ובעליה הפער נשמר, אחרי העליה השיפוע מתמתן ואני מצליח לצמצם עוד קצת עד שסוף סוף אני מדביק אותם. אני רואה ששי גם חבר אליהם.
אט אט החבורה מתפרקת ושוב אני עם שי לבד מול העליות והרוחות.
מה לא כואב - הרגליים, הצוואר, המבושים (אני לא יכול להפסיק לחשוב איזה מזל שהבאתי לפחות ילד אחד לפני כל הטירוף הזה). אחרי כמה קילומטרים השעון מציין שיא חדש של קילומטראז' ושעות ברכיבה אחת (ויש לנו עוד קצת יותר מ 30...).
שי ואני מנסים לעודד אחד את השני מול העליות והרוחות, ומקווים שליונגר שלום.
קצת אחרי עין זיוון - אחרי שבסוף כל עליה מתחילה עוד אחת אנחנו מגיעים לנקודת הזנה שאחריה ירידה. עוד כמה קילומטרים עד צומת אל-רום ושם פניה לכיוון יער אודם - עיקוף שלא רכבנו דרכו ברכיבת ההכנה לפני שבוע. היער מתחיל בצורה סימפטית עם ירידה (כנגד רוחות פנים עזות), ואחריה מתחילות גבעות מתגלגלות עם נוף יפיפה של פרות (בשלב הזה נראות לי כמו סטייקים).
והנה אנחנו מגיעים לתחנת ההזנה האחרונה לפני מסעדה. הכדורי אנרגיה שלי כבר נגמרו, ואני מעמיס את הבנטו בוקס בביגלה. המשטרה שרצתה לקבץ את הרוכבים כמה שיותר על מנת למנוע הפרעה לתושבים מודיעה לנו שנצא עכשיו או עוד 20 דקות.
שניה לפני שאנחנו יוצאים - מגיע יונגר שחזר מהמתים ורושם את קאמבק השנה. הוא נראה רענן ועם הרבה יותר כוחות מאיתנו. אני זוכר מרכיבת ההכנה שהחלק הקשה מאחורינו. אמנם החרמון הוא טיפוס של כ 9 ק"מ - אבל הוא מתון ולא נורא בכלל. תכנון לחוד, ומציאות לחוד. שניה לפני הכניסה למג'דל שמס - הפתעה! פונים שמאלה לנמרוד. לא רכבנו מפה לפני שבוע. כנראה זה אומר שסוף סוף אפגוש את הקיר המפורסם של מג'דל. ובאמת אחרי כמה קילומטרים הוא מגיע - הקיר. ברכיבה "קיר" הוא כינוי לשיפוע מאד תלול. כל טיפוס שמכבד את עצמו טומן כמה קירות בחובו. כנראה שאם אני רוצה לסמן וי על טיפוס החרמון - חייבים לעבור את הקיר של מג'דל. הקיר גבה ממני המון אנרגיות וכבר בתחילת הטיפוס לחרמון יונגר ושי מתרחקים ממני. אני לא מצליח להרים קדנס ומרוקן אנרגיות לחלוטין. לפני שבוע אחרי 4:30 שעות העליה הזו היתה ממש טיול. היום, אחרי 7:30 שעות ואחרי הקיר הזה זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא ציפיתי למשבר בשלב הזה - אבל הנה הוא בא. אחרי כמה קילומטרים יונגר ושי עוצרים לרגע לבדוק לשלומו של רוכב אחר, ואני מנצל את העצירה שלהם להדביק אותם. אנחנו מגיעים לסיבוב  1.5 ק"מ לפני הקופות ואני משכנע אותם שכאן זה מקום טוב לעצור לפיפי, מתיחות, ושחרור מבושים (שבשלב הזה כבר לא מורגשים). העצירה עשתה לי טוב ואחריה אני מצליח לטפס בקצב וקדנס נוח, אנחנו מגיעים לשיא הגובה ומשם גולשים לשער הסיום ביחד. איזו תמונה מדהימה! חבל שלא היה מי שיצלם אותה.
תם ונשלם. 8.5 שעות נטו. 10 ברוטו. למרות כל המשברים עמדנו בהערכה המקורית. בהחלט חוויה מחשלת, ולסיכום אצטט אחד שותף לדרך בשם שי ירון: "זה ברזל!"

אהבה חדשה

לפני כמעט 4 שנים התחלתי לרוץ לראשונה בחיי.
זו היתה אהבה ממבט ראשון. כל ריצה יצרה ציפיה לריצה הבאה, ומהר מאד כבר נרשמתי למרתון.
עם המרתון באה הפציעה הראשונה ואחריה אפשר לומר שכל הפציעות שהיו לי ב 4 השנים האחרונות מקורן בריצה (פרט לנפילה מהאופנים לפני שנה - אך זו פציעה מסוג אחר).
אהבה כואבת האהבה לריצה. מאד מתגמלת אבל גם גובה מחיר לא קטן.
אחרי הפציעה במרתון, ובעקבות השבתה זמנית מריצה. גיליתי את תחום הטריאתלון. מהתחלה לא התחברתי לרכיבה. זה תמיד היה המקצה החלש שלי. תמיד היה לי חשש מסוים מהתחום. בניגוד לריצה ושחיה, כאן יש עוד גורם ביני לבין הקרקע או למים. תמיד הרגשתי חוסר בטחון מלא או חוסר שליטה. החיבור אף פעם לא היה מושלם.

אומרים על תינוקות, שאהבה לא תמיד מופיעה במבט ראשון, והיא מופיעה תוך כדי הטיפול בתינוק, ככל שמבלים איתו יותר ויותר שעות.
השבוע לראשונה אחצה את רף 10 השעות השבועיות על האוכף. קצת פחות משעתיים על הטריינר ביום רביעי, ועוד 170 ק"מ רצופי עליות (3200 מטר טיפוס מצטבר) באירוע הרכיבה גראן פונדו - רכיבה מהגלבוע לחרמון.
בשישי האחרון רכבתי כהכנה עם חברים את ה 100 ק"מ האחרונים של הרכיבה הצפויה השבוע. זה לקח יותר מ 5 שעות נטו.
כמות השעות השבועית שאני מבלה על האופניים מתחילה להתקרב לכמות השעות שאני מבלה עם רועי.
החיבור עדיין לא מושלם, אבל ההתאהבות מתחילה.
האיירונמן עוד לפני אבל המוח כבר מתחיל לפנטז על מטרות חדשות.
עד לא מזמן, המטרות האלה היו מעולם הריצה.
בזמן האחרון, נוספו למטרות האלה 2 גלגלים וקסדה.